מיקי גנור, שלמה פילבר, ארי הרו, גרשון מסיקה וכנראה ניר חפץ הם רק חלק מהעדים שחתמו על הסכמים עם הפרקליטות בתיקי חקירה רבי עניין שנוהלו לאחרונה. הרשימה המתארכת הזו דורשת מאיתנו לבחון מחדש את מדיניות הרשויות בכל הנוגע לפרקטיקה הבעייתית הזו, במסגרתה פוטרים מאחריות חשוד אחד, בשביל להרשיע את שותפיו לעבירה.

החוק מגדיר: "עד מדינה – שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה". מערכת המשפט הבינה מאז ומתמיד את הבעייתיות שבהרשעת אדם לפי עדות של שותפו לפשע, במיוחד כשלעד הובטחה תמורה בעד העדות המרשיעה.
הבעיה במקרה של עד מדינה כפולה – לא מדובר רק בהסתמכות על עבריין שהיה שותף לאותו פשע, אלא באדם שההקלה שהובטחה לו תלויה ביכולתו לספק "סחורה" – היינו למסור עדות שתרשיע אדם אחר.

כחלק מההתמודדות עם הבעיה המובנת הזו, פרסם היועץ המשפטי לממשלה מאיר שמגר בשנת 1972 הנחייה שנפתחה בהוראת מדיניות כללית: "הכלל הוא שעבריין צריך לבוא על עונשו ועל כן אין להסכים להפיכתו של עבריין לעד מדינה אלא במקרים יוצאי דופן, היינו – מקרים בהם יש להעדיף, למען טובת הציבור, את ההבאה לדין של עבריין עיקרי מסוים, אשר תהיה אפשרית רק עקב הפיכת עבריין אחר לעד מדינה, על הבאתו לדין של העבריין האחר".

שמגר סייג את האפשרות למהלך של הסכם עד מדינה למקרים יוצאי דופן, כאשר אין כל אפשרות אחרת להעמיד לדין את העבריין העיקרי.
אלא שמאז, חלפו יועצים רבים במסדרונות משרד המשפטים, ומה שהיה ברור למי שלימים היה נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר, הפך כדרכם של גבולות למטושטש ומעורפל.

רשויות החקירה והתביעה החלו להתבסס יותר ויותר על עדי מדינה – פטנט שחסך עבודה קשה של חקירה והבאת ראיות "קשיחות". חייהם של החוקרים והתובעים לא היו מעולם קלים יותר. במקום לעבוד קשה ולכתת רגלים כדי להשיג ראיות קשיחות, אפשר פשוט ללחוץ על אחד החשודים, למרר את חייו ו"לשחד" אותו בהסכם כדי שיאות להרשיע את מי שהחוקרים משוכנעים שהוא הדג השמן בפרשה.

ואכן, ככל שהתפתחה הפרקטיקה של עדי המדינה, השתנתה גם הגישה כלפיה עד כדי כך שאותו משפט פתיחה האמור להנחות את הרשויות בהנחיית היועמ"ש "שופץ", כך שכיום נוסחו הוא: "ככלל עבריין צריך לבוא על עונשו, ועל כן, הפיכתו של עבריין לעד מדינה תהיה רק במקרים בהם יש להעדיף למען טובת הציבור הבאתו לדין של עבריין אחר – פעולה שהתביעה תתקשה לעשותה בלא שימוש בעד מדינה"
לא "מקרה יוצא דופן" ולא רק במצבים בהם הרשעה הינה "בלתי אפשרית". מספיק שקצת קשה, או שההרשעה לא נראית בטוחה, ומיד מגויס האינטרס הציבורי לטובת חתימת הסכמי עד מדינה.

אלא שאמנם ידן של המשטרה והפרקליטות קלה על הדק עדי המדינה, אך הן לא האשמות הבלעדיות במגמה. טבעי שגורמים אלה דוחפים להרשעה אך את הביקורת המרכזית צריך להפנות לראשי המערכת וכלפי בתי המשפט, המאפשרים את השימוש הנרחב בפרקטיקה הבעייתית ונותנים אור ירוק לשחיקת המגבלות שהיו מקובלות.

התוצאה הקשה ביותר של ההרגל המגונה הזה, היא שנקבל רשויות חקירה ותביעה עצלות, שנמנעות מהשגת ראיות ומסתפקות בלחץ על עדים. מי יודע כמה עבריינים חמקו בגלל הנורמה הזו בלי עונש, וכמה חפים מפשע מצאו עצמם מאחורי סורג ובריח.
ראשי המערכת, ובמיוחד היועץ המשפטי לממשלה ובתי המשפט צריכים להשיב את הגלגל לאחור ולהבהיר שצדק צריך להיעשות, ושבפרקטיקה של עדי המדינה יש להשתמש רק במקרים חריגים וקיצוניים במיוחד.

פורסם לראשונה בעיתון "ישראל היום" ביום 6.3.18