[email protected] | 02-5714118

אורי שהם הוא האדם האחרון שצריך לעמוד בראש הועדה המייעצת למינוי בכירים

בסוף השבוע שעבר פורסם באמצעי התקשורת כי בכוונת הממשלה למנות את נציב תלונות הציבור על השופטים, שופט העליון בדימוס אורי שהם, ליו"ר הוועדה המייעצת למינוים בכירים ועדה המייעצת לממשלה בנוגע למינויים של 7 עובדים הציבור הבכירים בשירות הציבורי.

שהם ימונה לתפקיד היישר מתפקידו הקודם, במסגרתו שימש כנציב תלונות הציבור על השופטים, החל משנת 2018, עת פרש מתפקידו כשופט בבית המשפט העליון. הסערה הציבורית שהחלה עם הדיווח על הכוונה למנות את שהם ליו"ר הוועדה למינויים בכירים, סערה שנבעה מהתנהלותו כנציב תלונות הציבור, מייצרת לנו את ההזדמנות לבחון מחדש את הנוהג למנות לתפקידים בכירים שופטי בית משפט עליון בדימוס, ובמיוחד לתפקיד של נציב קבילות הציבור, ואת התוצאות הרות האסון של מינוי אותם האנשים שוב ושוב כ"שומרי הסף" של השירות הציבורי בישראל.

כבר במבט ראשון בולט בוודאי העיוות שבמינוי שופט של בית המשפט העליון לתפקיד נציב התלונות על השופטים – חבריו לכס השיפוט עד לא מכבר. ואכן, כהונתו של שהם מלאה בדוגמאות לתלונות כנגד עמיתיו לכס השיפוט, שנדחו על ידיו בקש, או שהתקבלו ללא נקיטת כל סנקציה משמעותית.

הפרשייה האחרונה בה כיכב שהם נגעה לסדרת תלונות שהוגשו כנגד שופט בית המשפט העליון ח'אלד כאבוב. בעקבות סדרת חשיפות של העיתונאי אבישי גרינצייג, בהן נחשף כי השופט כאבוב משמש למעשה פרזנטור של משרדי עורכי הדין של ילדיו, הגישה כנגדו התנועה למשילות תלונה לנציב התלונות בגין הפרת כללי האתיקה לשופטים (גילוי נאות – הח"מ משמש כיועץ המשפטי של התנועה). החלטתו של שהם בתלונה היא מופת של ביקורת יעילה ומושחזת:

"לדברי השופט, הוא לא ידע כי תמונתו במשרדה של בתו תפורסם ברשתות החברתיות. לא מצאתי לדחות הסבר זה, ואולם, סבורני כי שומה היה עליו לנהוג בזהירות יתר ולוודא כי לא ייעשה שימוש פסול בתמונתו. על כן, טוב ונכון עשה השופט כאשר הורה מיידית להסיר את התמונה."

שהם קיבל את תגובתו של מושא התלונה – חברו לכס השיפוט – כלשונה, ולא טרח אפילו לבצע חיפוש פשוט בגוגל ע"מ לאמת אותה, קל וחומר שלא טרח לפנות למתלוננים או לעיתונאי שחשף את הפרשיה. בירור קצר היה מעלה כי השופט כאבוב שיקר במפורש בתגובתו לתלונה. התמונות המדוברות לא הוסרו, ולמעשה התגלו תמונות רבות נוספות של השופט שהופצו במסגרת קמפיין השיווק של ילדיו.

אלא שהנטייה "לנפנף" תלונות כנגד שופטי בית המשפט העליון ללא בירור מספק, או תוך קבלת גרסתם ללא פקפוק, לא באה לידי ביטוי רק במקרה בודד.

דוגמא נוספת לנטייה זו נמצאה בתגובה לתלונה שהוגשה בשנת 2021, בשיאה של מגיפת הקורונה, כנגד שופט העליון חנן מלצר, בשל כך  שערך חתונה לבנו באולם סגור, בהשתתפות 70 איש, וזאת בעת שתקנות הקורונה התירו אירועים בהשתתפות 20 איש לכל היותר. גם במקרה זה, ראויה החלטתו של שהם, כנציב קבילות הציבור, להיכנס לפנתיאון ההחלטות השיפוטיות: "אין ספר שנעברה העבירה", כותב שהם "אולם מבדיקה עם כבוד השופט עולה שהשופט הבין שאין בעיה עם כמות כזאת של אנשים". רק דמיינו לכם אזרח מן השורה שהיה מבקש לחמוק מקנס בטענה ש"הבין שאין בעיה"…

אולם הדוגמאות לעיל, ורבות אחרות כמותן, מחווירות כולן לעומת התנהלותו של שהם במסגרת תלונה שהגישו קבוצת ארגונים כנגד נשיאת בית המשפט העליון דאז, אסתר חיות.

הרקע לתלונה הינו נאום שנשאה חיות בכנס העמותה למשפט ציבורי בינואר 2023 במסגרתו תקפה חיות בחריפות את כוונתו של שר המשפטים לבצע רפורמה במערכת המשפט. חיות, שופטת מכהנת באותה העת, כינתה את תוכניתו של לוין "תוכנית לריסוק מערכת המשפט", וטענה כי כוונתו הינה להשתיק את המערכת המשפט ולהופכה לתלויה במערכת הפוליטית. בכך הפרה חיות לכאורה את כללי האתיקה לשופטים ואת הוראות תקנון שירות המדינה, האוסר על עובדי ציבור למתוח ביקורת על הממשלה.

שהם, למרבה ההפתעה, דחה את התלונה וסיכם:

לסיכום, מקובלים עליי דברי הנשיאה בתגובתה לתלונות, ולפיהם היא פעלה מתוקף תפקידה, כמי שעומדת בראש מערכת בתי המשפט, על מנת להגן על המערכת מפני כל ניסיון לפגוע בעצמאותה וביכולתם של השופטים, הנמנים על מערכת זו, למלא נאמנה את תפקידם כמשרתי הציבור."

כך יצר נציב תלונות הציבור על השופטים יש-מאין מעמד של עובדי מדינה, הרשאים לפעול בניגוד לתקשי"ר ולחוק, ולתקוף ישירות את נבחרי הציבור. אלא שהאבסורד במקרה הזה לא הסתכם בעצם ההחלטה, אלא בהשוואה להחלטה דומה שקיבל אותו הנציב עצמו שנתיים קודם לכן. בשנת 2020 הוגשה תלונה כנגד הרב הראשי הספרדי יצחק יוסף, אשר יצא בחריפות כנגד הרפורמה במערך הכשרות שהוביל שר הדתות דאז מתן כהנא. בהחלטתו בתלונה תקף שהם בחריפות את התבטאויותיו של הרב יוסף, אולם לא הסתפק בכך וקבע כי יש לשקול הדחתו מתפקיד דיין(!).

שהם, שהיה ער לפער הבלתי נתפס בין ההחלטות השונות, נימק את ההבדל בכך שבעוד חיות משמשת בתפקיד "ראש המערכת", הרי שהיא זוכה בזכות ללחום כנגד הממשלה לטובת המערכת בראשה היא ניצבת, בעוד שהרב יוסף (הרב הראשי כזכור), אינו זוכה לזכות זו שכן אינו משמש כנשיא בית הדין הרבני.

כמובן, לעובדת היותה של חיות חברתו לכס השיפוט של שהם לא הייתה כל השפעה על ההבחנה בין המקרים.

בהערת אגב יצוין כי בהמשכה של אותה השנה, בחודש יולי 2023, פורסם כי חיות נתנה את הסכמתה לקידום חקיקה שתאפשר לשהם להאריך את כהונתו, וזאת ללא צורך בכינוס הוועדה למינוי שופטים.

סלחנות דומה גילה שהם בשנת 2024 כלפי השופט עמית, אשר השתתף בישיבת הוועדה למינוי שופטים שדנה במינוי נשיא לבית המשפט העליון, כאשר הוא עצמו המועמד המרכזי למינוי. עמית ביקש שלא יתייחסו לנוכחותו, וכי הוא ישב כמו עציץ בחדר. על אמירה זו קבע שהם כי עדיף היה שלא תיאמר, אולם ללא כל מסקנה או החלטה אופרטיביות.

המסקנה הנובעת מהדוגמאות שראינו, שהינן באמת רק קצה הקרחון ביחס לכהונתו של שהם כנציב תלונות הציבור על השופטים, היא שלעיתים ההיגיון הבריא כשמו כן הוא – בריא. אם כל בר דעת מבין שלא ניתן למנות לתפקיד המבקר את חברם הקרוב של המבוקרים, הרי שמצופה היה שגם שופטי בית המשפט העליון יבינו זאת. כאשר ממהרים למנות לכל תפקידי הביקורת הבכירים – וועדות חקירה, וועדות מינוים ונציבות הביקורת – שופטי בית המשפט העליון, מהר מאוד מתברר כי מדובר בקליקה קטנה במיוחד, השומרת בעיקר על חבריה מפני ביקורת חודרנית מידי.

והערה נוספת בנושא – במקרה של הוועדה למינויים בכירים, דורשת החלטת הממשלה בנושא, כי בראש הוועדה יעמוד שופט בית המשפט העליון בדימוס, ועל כן גם ככל ומינויו של שהם ידחה, ימונה לתפקיד שופט אחר. מעבר לצורך להיגמל מהחלטות דומות, המחייבות מינויים של שופטי עליון בדימוס, הרי שבחינת המועמדים הפוטנציאליים לתפקיד מעלה כי כולם משתייכים לזרם האקטיביסטי/שמאלני בבית המשפט. המשמעות הינה שבמשך שנים לא מינו ממשלות ישראל, כולל ממשלות ימין מובהקות, שופטים שמרניים וימנים, באופן שכעת הותיר את הציבור השמרני בישראל מול שוקת שבורה. הביקורת על כך צריכה כולה להיות מופנית לממשלות ישראל השונות ולעומד בראשן.

למאמר באתר מידה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *