טירוף החושים שאחז בחלקים מהגוורדיה המשפטית לאור כוונת הכנסת לחוקק "פסקת התגברות" מאפשר הצצה מעניינת אל עולמם של אושיות בכירות – שופטי עליון, פרופסורים למשפטים ושאר ירקות. לכל הפחות, ניתנת לנו ההזדמנות לבחון את הרמה האינטלקטואלית שהם מייחסים לאזרחי ישראל, קהל היעד של הקמפיין.
אחד הקמפיינרים הבולטים הוא שופט העליון והיועמ"ש לשעבר יצחק זמיר, אשר בטור ב'הארץ' התגייס להסביר לילידים מדוע הטענות בדבר היותו של בית המשפט העליון "אקטיביסטי" פשוט אינן נכונות ובפועל מדובר על בית משפט מאוזן, תוך שהוא מטיח בקורא שלל השוואות מופרכות.
"אני מכיר מקרוב את פסקי הדין המפעילים ביקורת על החלטות שלטוניות מאז הקמת המדינה. על יסוד היכרות זאת העמדה הברורה שלי היא, שהטענה הרווחת בדבר אקטיביזם שיפוטי אינה עומדת במבחן האמת: היא מתבססת על עובדות שאינן נכונות ועל דעה מופרכת", כתב זמיר. אלא שהיכרותו של זמיר כנראה קרובה מדי, שכן לקוראים מעט אובייקטיביים יותר המציאות משום מה נראית אחרת. כך למשל אמר שופט העליון האמריקני אנטונין סקאליה בשנת 2015: "אני קורא פסקי דין זרים – כמו של בית המשפט הישראלי – כאשר אני רוצה להיות ממש מזועזע ולהיזכר שבית המשפט שלי לא גרוע כל כך, אחרי הכל".[i]
לאורך טורו משווה זמיר ללא בושה בין בית משפט הפועל להגביל את הממשלה, תוך כפיפות לחוקי הכנסת, לבין בית משפט הפועל להגביל את הכנסת כאשר אינו כפוף לכל חוק. בהמשך, משווה זמיר שוב בין בית המשפט העליון בבריטניה הפועל להגביל את הממשלה הפועלת נגד הפרלמנט, לבין בית המשפט הישראלי בשבתו כמחוקק-על הפוסל חוקים ודן בתוקפם של חוקי היסוד.
השוואות מסוג זה, שאינן מבחינות בין ביקורת על המחוקק לביקורת על הממשלה, מתאימות אולי לאדם מן השורה שמעולם לא למד משפטים ושכח מזמן את שיעורי האזרחות. ממי שכיהן כשופט בית המשפט העליון ויועץ משפטי לממשלה היינו מצפים למעט יותר יושרה והיגיון.
האם זמיר אינו מבין את ההבדל? מסופקני. להערכתי, כבוד השופט פשוט מזלזל בקוראיו ומניח שהם עצמם אינם מבינים את ההבדל, או שלא יטרחו לערער אחר קביעותיו. זלזול דומה מגיע בסוף הטקסט, כאשר זמיר עובר להלל דווקא את האקטיביזם של בית המשפט:
אין ספק, השלטון בישראל היה גרוע יותר וההגנה על זכויות האדם הייתה רופפת יותר לולא פסקי הדין האקטיביסטיים. מדינת ישראל יכולה להיות גאה בפסקי הדין האקטיביסטיים, והם גם אלה שהוציאו את שמו של בית המשפט העליון לתהילה בעולם, כאחד ההישגים הגדולים של המדינה"
כדאי להתעכב דווקא על טענות מן הסוג הזה שדומות לה נשמעות למשל מבית 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', בקמפיין סרטונים המופץ ברשתות החברתיות. לוז הטענה גורס כי הגנה על זכויות אדם בישראל חייבת את קיומה להגנתו האקטיביסטית של בית המשפט.
כמובן, נדרש זיכרון קצר במיוחד, או סובייקטיבי במיוחד, בשביל ללכת שבי אחרי טענות מן הסוג הזה. אחד מפסקי הדין הראשונים בהם פסל בית המשפט העליון חוק של הכנסת היה פסילתו של חוק ערוץ 7, ולמעשה סגירתו האקטיבית של ערוץ תקשורת, תוך פגיעה בחופש הביטוי של מיעוט קטן (המתנחלים) שנרדף עד אותה העת על ידי הממשלה. מיעוט אחר שזכה לזכויות ייחודיות מהמחוקק, המיעוט החרדי, "נהנה" גם הוא מפירות הגנתו האקטיביסטית של בית המשפט, כאשר פעם אחר פעם נפסלו חוקי הגיוס שחוקקה הכנסת על מנת להגן על המיעוט החרדי.
בדומה נפסלו חוקי המסתננים, אשר כוונו נגד מי שכלל אינם אזרחי המדינה, על מנת להגן על קבוצות האוכלוסייה החלשות ביותר מקרב האזרחים – תושבי דרום ת"א שסבלו מהצפה של מסתננים יוצאי מדינות אפריקה. גם אסירים פליליים, קבוצת מיעוט פגיעה במיוחד, ספגה את נחת זרועו של האקטיביזם המשפטי כאשר בג"ץ אסר על הפעלתו של בית סוהר פרטי, שהמחוקק ייעד לצורך הטבת תנאי הכליאה של האסירים.
קיצורו של עניין, בשביל לטעון בפרצוף רציני בפני אזרח מדינת ישראל כי האקטיביזם השיפוטי עניינו הגנה על זכויות המיעוט מפני הרוב, נדרשת מידה לא מעטה של חוצפה. לא שכחנו גם שזמיר עצמו, בימיו העליזים כיועמ"ש, הורה למשטרה למנוע הפגנות ימין נגד מעצר אנשי 'המחתרת היהודית'. מי שפגע אישית בחופש הביטוי וחופש המחאה של מיעוט נרדף (בצדק או שלא), מטיף לנו היום על חשיבות ההגנה על זכויות מיעוטים.
כאמור, הייתי יכול להתאכזב מהרמה האינטלקטואלית הנמוכה, אולם לדעתי לא זה העניין. העניין טמון בדבריו של זמיר עצמו, בפסק דין שנתן בשבתו כשופט בבית המשפט העליון:
אכן, כיום הלכה היא שחוקי היסוד הקנו לבית המשפט סמכות לבטל חוקים. סמכות זאת היא, לדעתי, חיונית בחברה נאורה, ובמיוחד כך בישראל, שבה תרבות השלטון טרם הכתה שורשים עמוקים"
זמיר אינו טיפש וגם אינו סנילי. הוא פשוט אוחז בדעה ותיקה לפיה החברה הישראלית אינה נאורה מספיק, ו"תרבות השלטון" טרם הכתה בה שורשים. מביט זמיר על הילידים הבורים וחסרי התרבות שסביבו, ואינו מרגיש כלל צורך לנהל דיון ענייני, רציונלי ומכבד. די לו בנפנופי ידיים ובהבטחה להגן על "זכויות האדם". הפתיים כבר יאמינו להכל.
עו"ד זאב לב הוא היועץ המשפטי של 'התנועה למשילות ודמוקרטיה'
[i] מתוך הקדמה מאת ד"ר שוקי שגב לספר 'בשם החוק' בהוצאת שיבולת.
