בשעה שמילים אלו נכתבות כבר הספיק בית המשפט להנפיק לפחות שני פסקי דין אקטיביסטיים במיוחד השבוע, ועוד היד נטויה כנראה. אלא שבין פסקי הדין השונים הנוגעים לעניינים אקטואליים, שמטבע הדברים העניין בהם עתיד לחלוף במהרה, בלט פסק דין שניתן באיחור של 15 שנה, ועתיד להשפיע על מדינת ישראל עוד שנים רבות קדימה.
מדוברבפס"ד שניתן בעניין עתירה של התנועה הרפורמית, שהכיר במי ש"התגייר" בקהילה רפורמית בארץ כיהודי לפי חוק השבות, וחייב את משרד הפנים להכיר בו כיהודי הזכאי לאזרחות ישראלית ולתעודת עולה. המשמעות הינה פריצה נוספת בחומות ההגירה לישראל, כאשר כל אזרח זר שיגיע ויעבור "גיור" בקהילה רפורמית, יזכה בתעודת זהות ישראלית והכרה כיהודי.
מעיון ראשוני בפסה"ד, נראה לכאורה כי את התלונות עלינו להפנות למחוקק, כלומר לחבריהכנסת, שכן מדובר בעתירות שהוגשו לפני כ-15 שנה, וכאשר לאורך השנים פנה בית המשפט מספר פעמים לממשלה ולמחוקק על מנת שיתקנו את החוק ויבהירו את סוגיית הגיור, אולם המחוקק נמנע מלפעול, עד שבית המשפט "נאלץ" לקבל את ההחלטה ולתת פסק דין.האמת, אעפס, שונה למדי, אולם כדי להבינה יש להבין יותר לעומק את הסוגיה שנידונה בבג"ץ.
"חוק השבות" הוא החוק שקובע שכל יהודי זכאי לעלות ארצה ולקבל תעודת עולה (על ההטבות הנלוות אליה), והוא מבטא את הקשר של מדינת ישראל לעם היהודי כולו, לרבות היהודים שטרם עלו ארצה. סעיף 4א לחוק, אשר התווסף בשנות ה-70, קבע כי " 'יהודי' – מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר..". התוספת נועדה לאפשר קליטה של גרים במסגרת חוק השבות, אלא שלשון החוק אינה מפרטת מהו הליך הגיור הנדרש, ומי מוסמך לגייר.
לאורך השנים הרחיב בית המשפט את הפרשנות ל"גיור" יותר ויותר. בתחילה קבע כי לקהילות בחו"ל ישנה סמכות גיור לעניין החוק, לאחר מכן הכריע כי גם מי שנתגייר במדינת ישראל עצמה, אולם לא באמצעות מערכת הגיור הממלכתית. כעת הגיעה ההכרעה כי גם גיור רפורמי בארץ ייחשב לגיור. במהלך השנים הללו הכריזה הממשלה מספר פעמים על הקמת ועדות לגיבוש מתווה גיור מוסכם, אולם אף אחת מהועדות הללו לא הובילה לתיקון חקיקה.הכי קרוב שהגיעה הממשלה בענין היה פרסומו של תזכיר חוק גיור ממלכתי בישראל, שביקש לקבוע כי גיור בשטח ישראל יעשה אך ורק באמצעות מערך הגיור הממלכתי, אלא שגם תזכיר חוק זה לא נחקק עדיין בפועל.
נו, אם כך, מה בעצם אנחנו רוצים מבית המשפט? אם המחוקק בחר שלא להחליט, הרי שלבית המשפט לא נותרה ברירה אלא לתת פסק דין.
לא ולא. מדובר בטעות, או יותר נכון בהטעיה, שמטעה בית המשפט את הציבור בישראל, על מנת לכסות על להיטותו להתערב בשאלות ערכיות ולהשפיע על מרקם האוכלוסיה בישראל. נסביר.
המחוקק אכן קבע בחוק השבות את המילה "גיור", מבלי לפרש לאיזה סוג גיור התכוון,אלא שאותו המחוקק גם הפקיד את הסמכות לחלק תעודות עולה בידי שר הפנים. אותו שר הפנים, עמד לאורך השנים על הטענה כי הסמכות לגייר בתחומי מדינת ישראל נתונה למערך הגיור הממלכתי. מדובר על פרשנות סבירה לחלוטין של החוק, שבהחלט ניתן לקרוא בלשון החוק הפשוטה. בסיטואציה כזו, כאשר שר הפנים מקיים את לשון המחוקק (לפחות בפרשנות סבירה), איזו סיבה יש לבית המשפט לכפות דווקא את פרשנותו שלו, שאינה מחויבת בחוק? מי שם את בית המשפט מעל שר הפנים?
אולם האמת היא שהנזק שגרם בית המשפט בטענותיו למחוקק אפילו מתרחב מעבר לנקודה הקודמת.הרי אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, למה בעצם המחוקק נמנע מלהכריע? האם הסיבה היא שחברי הכנסת עצלנים? כמובן שלא. המחוקק נמנע מלהכריע כיוון שמדובר בסוגיה רגישה,שכל הכרעה בה עלולה ליצור מחלוקת אדירה בחברה הישראלית, או לחלופין קרע דרמטי עם יהדות התפוצות. בנסיבות הללו, ייתכן שהמחוקק הישראלי החכם בחר בכוונת מכוון להשאיר את לשון החוק עמומה, ולהפקיד את ההכרעות הפרטניות בידי שר הפנים. כך לא נגרם נזק משמעותי לאף חלק בחברה או בעם היהודי, שכן כל הכרעה היא מקומית וזמנית, ואין קביעה הצהרתית של כנסת ישראל שפוגעת באף חלק בעם.
ואז מגיע בית המשפט ומציב אולטימאטום בפני המחוקק. או שתבהיר במפורש את החוק (ובכך תגרום נזק עצום לחברה הישראלית), או שביהמ"ש יקח את הסמכות לקבל את ההחלטות עבורך, ויעצב את החברה הישראלית בדמותו.
כך בית המשפט, שאינו חשוף למכלול השיקולים, אינו צריך להתחשב ברגשות הציבור או בשיקולים של אסטרטגיה לאומית מול יהדות התפוצות, מאלץ את המחוקק הישראלי לבחור בין שתי חלופות גרועות (שאינן מחויבות המציאות) – לקבל החלטה מפורשת בחוק, ולגרום בכך לנזק, או להעביר את סמכות ההכרעה לבית המשפט.
הפתרון אינו תיקון חוק השבות, או הבהרתו. הפתרון הוא הגבלת סמכותו של בית המשפט להתערב בשיקול הדעת המנהלי, וגיוון הרכבו של בית המשפט באופן שישקף את החברה הישראלית כולה, ולא קצה פרוגרסיבי קטן שלה.