ביום ראשון השבוע העניקו שופטי בג"ץ סוג של מתנה לקואליציית הימין המקרטעת, כאשר פרסמו צו על תנאי המחייב את הכנסת לנמק מדוע לא יבוטל התיקון לפקודת המשטרה, המכונה "חוק בן גביר". מדובר במתנה, כיוון שמול הזינוק במספר מקרי הרצח בחברה הערבית ואזלת ידה של המשטרה, נתן בית המשפט לשר לביטחון לאומי ולממשלה את התירוץ האולטימטיבי: אי אפשר להתמודד עם הפשע כאשר בית המשפט מונע מהממשלה לפעול.
בנוסף, אם עוד נותר איש ימין או מרכז שפוי שטרם הבין את הנחיצות בתיקון מערכת המשפט, הרי שהאופן הבוטה בו הפך בית המשפט את חוקי הכנסת לטיוטה בלבד, כזו המגיעה כמעט אוטומטית לבחינת השופטים, בהחלט עוזר במלאכת השכנוע.
הכינוי "חוק בן גביר" שהדביקה התקשורת לתיקון לחוק, עלול לבלבל את הציבור ולגרום לו לחשוב כי מדובר בהצעה דורסנית שאכן מתאימה להיות אחד מן המקרים הנדירים בהם חוק סותר זכויות יסוד חוקתיות, ובהתאם רשאי בית המשפט להתערב. אלא שקריאת תוכן ההצעה מבהירה עד כמה מדובר בתיקון טריוויאלי, ועד כמה עמוקה התערבות בית המשפט בכל דבר חקיקה, ללא כל מקור סמכות.
התיקון לפקודת המשטרה אשר נגדו יצא קצפו של בית המשפט קובע את הקביעות הבאות:
1. "משטרת ישראל נתונה למרות הממשלה"
2. השר לביטחון לאומי ממונה על המשטרה מטעם ממשלת ישראל.
3. "השר יתווה את מדיניות המשטרה ואת העקרונות הכלליים לפעילותה, לרבות לעניין סדרי עדיפויות, תוכניות עבודה, הנחיות כלליות…"
שומו שמיים! מי היה מאמין שבמדינה דמוקרטית תהיה המשטרה – הגוף היחיד המוסמך להפעיל כוח כנגד אזרחים – כפופה לממשלה?! ועוד יותר מכך, כיצד ניתן בכלל לסבול את המחשבה שאת מדיניותה (הכללית) של המשטרה יקבע השר הממונה עליה ונבחר על ידי הציבור, ולא פקיד עלום שם כלשהו שאינו נותן דין וחשבון לאיש?
ציניות בצד, למען האמת מדובר בתיקון שבנסיבות אחרות היה מיותר למדי, שכן העובדה שאת קווי המדיניות של המשטרה יקבע השר הממונה אמורה להיות מושכל ראשון בכל מדינה מתוקנת, ולא הייתה מצריכה כל תיקון חקיקה. פקודת המשטרה שעד כה "שתקה" בנושא אינה סותרת את התובנה הבסיסית הזו. רק במדינה בה רשויות אכיפת החוק ירדו מהפסים והפכו לגולם שקם על יוצרו, יכולה המשטרה לחשוב כי היא אינה כפופה להוראות הממשלה בנוגע לתכנון מדיניות.
אלא שבמדינת ישראל של שנת 2023 גם הלא-יאמן הופך למציאות. לאחר שנחשף כי המשטרה יזמה איסוף חומרים שונים על חברי כנסת, כולל כאלו שלא היו חשודים בדבר; לאחר שהתברר כי המשטרה עושה שימוש בכלי ריגול צבאיים, בניגוד לחוק, נגד אזרחי ישראל; ולאחר שבכירי המשטרה בחרו לתפוס עמדה בוויכוח הפוליטי ולתמוך פומבית באנרכיסטים וחוסמי כבישים המוחים נגד הממשלה – אכן נדרש תיקון לחוק שיבהיר את המצב.
מנגד, השבוע הבהיר בית המשפט העליון שוב, למי שטרם הבין זאת, היכן באמת נמצא ליבם של שופטיו. לא בצד הסובר כי העם הוא הריבון ויש להכפיף את הכוח המשטרתי לפיקוח ציבורי, אלא בצד הסובר שהמשטרה צריכה להיות "עצמאית" – כוח שיופעל על ידי מערכת המשפט נגד נבחרי הציבור, ונגד הציבור עצמו אם יהיה צורך בכך. מעבר לחוצפה שבפסילת תיקון שאין כל מחלוקת על כך שאינו פוגע בזכויות אדם מוגנות בהתאם לחוק יסוד כבוד האדם, ולמעשה נועד לחזק את ההגנה על זכויות האזרחים, הרי ששוב נמצא בית המשפט בצד הפועל נגד מנגנוני האיזון הדמוקרטיים, ובעד אנרכיה ודיכוי זכויות אדם.
כפי שהסברתי בפתיחה, פסיקת בית המשפט אינה משפיעה רק על יחסי הממשלה והמשטרה באופן ישיר. בית המשפט למעשה פטר את הממשלה מכל אחריות לנעשה במדינה. כיצד ניתן לבוא בטענות לשר הממונה על המשטרה בדבר התגברות הפשיעה, למשל, אם לשר אין כל סמכות להשפיע על מדיניות המשטרה? מה בדיוק מצופה מהשר בן גביר לעשות נגד הפשיעה במגזר הערבי, אם כל תפקידו מתמצה במינוי מפכ"ל למשטרה?
כאמור, פסיקת בית המשפט המשתעשעת באפשרות לבטל את חקיקת הכנסת היא עוד צעד של מערכת המשפט בכיוון של אנרכיה, והכל בשם המלחמה שהכריזה המערכת הזו נגד הרשויות הנבחרות ונגד הציבור הישראלי.
עו"ד זאב לב הוא היועץ המשפטי של התנועה למשילות ודמוקרטיה