עו"ד יסכה בינה, ראש התנועה למשילות ודמוקרטיה
בצל ההאשמות על טרפוד עסקת חטופים, ישנו גורם נוסף שאין מחלוקת כי הוא טומן את ידיו עמוק-עמוק בנבכי המשא ומתן לעסקאות להשבת חטופים, אך משום מה נעדר כל התייחסות ציבורית על מעורבותו ופגיעתו בקלפי המיקוח שברשות ישראל בעסקאות הללו. לדאבון הלב, דווקא חלק מהזועקים "בעד עסקת חטופים בכל מחיר ומיד", הם בדיוק אלה ששומרים על אותו גורם מכל משמר. עו"ד יסכה בינה, ראש התנועה למשילות ודמוקרטיה עושה סדר במערכת המשפט.
עם ישראל, ומדינת ישראל מיום הקמתה, מתמודדים עם פראי אדם אכזריים המבקשים להרוג בנו ולהשמידנו. הדבר כופה על מדינת ישראל לפעול במגוון דרכים כדי להגן על קיומה, ועל חיי אזרחיה. אחד הכלים בהם מדינת ישראל השתמשה כדי לכפות על אויביה להשיב לידה את אזרחיה ולוחמיה שנפלו בידי אויב, הוא קלפי מיקוח.
זוכרים את רון ארד, גלעד שליט, הדר גולדין ואורון שאול? המשותף לכל אלה הוא שבית הדין הגבוה לצדק פגע, פעם אחר פעם, בעסקאות להשבתם ולמעשה, הרחיק את מדינת ישראל מהחלום שהם יגיעו לביתם בהקדם האפשרי ובעסקה הטובה ביותר. ארד, גולדין ושאול עדיין לא חזרו. שליט חזר בעסקה שתוצאותיה היו נהרות של דם, אונס וחורבן מהגדול שידעה מדינת ישראל.
עוד אחרי נפילתו בשבי של רון ארד, מדינת ישראל שבתה 21 לבנונים כדי שיהוו קלפי מיקוח לשחרורו. בית המשפט דחה עתירות לשחרורם עד שנת 2000, בה בית המשפט, בהרכב מורחב, הפך פס"ד, שניתן כמה שנים לפני כן, שאישר את המעצר המנהלי בו הוחזקו כקלפי המיקוח על ידי המדינה לצורך שיחרורו.
נשיא בית המשפט אהרן ברק חזר בו מעמדתו, הקצין את הגנתו על "זכויות אדם", ולדברי בתיה ארד, אמו של רון: "השופטים הפקירו את רון ארד. צה"ל הוא הגורם המקצועי בעניין העצורים ובג"צ קבע בניגוד לעמדתו. בית המשפט בגד במדינה ועם כל הכבוד לשופטים, הם לא היו יום אחד במצבי".
במשך שנים ארוכות פעלה המדינה בהתאם לחוות דעת של מי שהיה בשנת 2004 היועץ המשפטי לממשלה, עוה"ד מני מזוז, אשר קבעה כי אין לשמור גופות מחבלים המוחזקות בידי צה"ל לצורך שימוש כקלפי מיקוח להחזרת חטופים ושבויים של מדינת ישראל. לאחר "צוק איתן" החליטו גורמי הביטחון בשנת 2016 לעדכן את מדיניותם ולשמור גופות מחבלים המשתייכים לארגון "חמאס" שנהרגו במהלך פיגועים כנגד ישראל, בהתאם לאמור בתקנה 133(3) לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, וזאת לצורך שימוש במסגרת מו"מ עם ארגון הטרור חמאס להשבת גופות חטופים, ובפרט בניסיון להשיב את גופותיהם של סגן הדר גולדין וסמ"ר אורון שאול שנפלו בקרב ברצועת עזה וגופותיהם נחטפו ע"י חמאס.
משפחותיהם של מחבלים שגופותיהם הוחזקו בידי מדינת ישראל עתרו לבג"ץ בדרישה שיורה לצבא למסור את גופות המחבלים למשפחותיהם. בג"ץ קיבל את העתירה לדיון ובפסק הדין קבע כי על המדינה לשחרר את גופות המחבלים המוחזקות בידיה, ובכך לאבד את קלף המיקוח שהחזיקה לצורך השבת גופות חיילי צה"ל.
בשנת 2017, קבע בג"ץ בעתירה של האגודה לזכויות האזרח (יש לציין, ללא עתירה של אסיר ספציפי וללא זכות עמידה) כי שטח התא המינימאלי שצריכה המדינה להקצות לכל אסיר הינו 4 מ"ר לפחות, וזאת ללא שירותים ומקלחת, תוך רמיזה בנוגע לעתיד כי "כל המוסיף הרי זה משובח".
כתוצאה ישירה של העתירה, נדרשה המדינה לשחרר כ-1000 אסירים כבר בשנת 2018, מתוכם כ-300 אסירים ביטחוניים.
בבג"ץ 952/07 נקבע שיש להעניק טיפול רפואי למחבלים שנפצעו תוך כדי ניסיונות לרצוח ישראלים, באותם בתי חולים שבהם מטופלים קורבנותיהם.
באופן הזה, פסק דין אחר פסק דין, הפך בג"ץ את מתקני הכליאה של מדינת ישראל לנוחים ומזמינים עבור פעילי הטרור, פגע בהרתעה הישראלית וחיזק את המוטיבציה לביצוע פעולות טרור, ובסופו של דבר הפך את עלויות הכליאה של האסירים (מבחינת משאבי מרחב וכסף) לכאלו שאילצו את המדינה לשחרר לחופשי פעילי טרור.
בית המשפט העליון בשני כובעיו – ערכאת ערעורים ובג"ץ – מכרסם מזה עשורים בסמכויות שתי הרשויות האחיות שלו, המחוקקת והמבצעת. שופטי בית המשפט הפכו עצמם למקבלי החלטות במדיניות החוץ והביטחון של מדינת ישראל, במנותק מערכי העם, ללא סמכות וללא אחריות, כפי שצפוי שיהיה כאשר מי שמחליט לא נבחר על ידי העם.
לאחר טבח השבעה באוקטובר מדינת ישראל נקטה שוב פעולות שונות כדי לייצר לחץ על מחבלי עזה ולשחרר את החטופים שלנו, שנמקים במרתפיהם. אחד הכלים שמדינת השתמשה בהם הוא הגבלת הסיוע ההומניטרי שנכנס לרצועת עזה- ציוד ומזון עליהם השתלט חמאס ומוכר לתושבי הרצועה, וכך מתאפשר לו להמשיך את שליטתו ברצועה. ארגוני השמאל הקיצוני עתרו לבג"ץ ובמקום שבג"ץ ידחה את העתירה המופרכת, שלא התבססה על מקור עובדתי ואף לא צורף לה תצהיר, בג"ץ מיד ביקש את תגובת מערכת הביטחון.
מה זה עושה למחבלי עזה כשהם שומעים ששופט בית המשפט העליון, אומר "בית המשפט מעמיד את עצמו לרשותכם" לארגונים שעותרים להקל את הלחץ על מחבלי עזה? מה זה עושה להם כשהם יודעים ששופט דורש מפות כדי לראות להיכן מגיע הסיוע ההומניטרי?
ראו, לדוגמא, מקרה ואליד דקה, שהיה מחבל ערבי-ישראלי המעורב בחטיפתו ורציחתו בעינויים קשים את החייל משה תמם ז"ל, ומת בכלא הישראלי ממחלת הסרטן. המדינה סירבה למסור את גופתו לקבורה, שכן החזקתה שימשה קלף מיקוח מול חמאס לצורך קבלת גופות חטופים ישראליים.
בני משפחתו של דקה עתרו לבג"ץ, אשר במקום לדחות את העתירה, הוציא צו על תנאי כנגד שב"ס ושר הביטחון, הדורש מהם לנמק מדוע לא ישחררו את הגופה לקבורה. לבסוף, נדחתה עתירתם של משפחת דקה והמדינה מוסיפה להחזיק בגופתו, אולם מי יתקע לנו כף כי החמאס המתין לפס"ד בעתירה כדי לכלכל את צעדיו בעסקה המתגבשת, בעוד זמנם של החטופים אוזל?
על פי שיטת בג"ץ, בית המשפט קובע את המדיניות הביטחונית של ישראל, ובמקרים רבים- אף ללא מתן פסק דין. הדרישה של בג"ץ ממערכת הביטחון לענות על העתירה, פעמים רבות משיגה לעותרים את דרישתם בעתירה. גם הצבא כבר יודע שבית המשפט בישראל מחמיר אף יותר מהדין הבינלאומי.
ואני שואלת: איפה ההרתעה שלנו? איפה הכוח שלנו במשא ומתן? למי אנחנו דואגים יותר? לעם היושב בעזה או לחטופים שנמצאים במרתפי החמאס, במנהרות החשוכות, בתת-תנאים, חלקם המוחלט בגלל אותם אזרחים "בלתי מעורבים"?
יש במדינת ישראל גורם המתערב בשקט- בשקט, שוב ושוב, בעסקאות לשחרור חטופים ונעדרים והוא ממש לא פוליטי אלא משפטי. תפקידנו וחובתנו להאיר את הזרקור על הגורם הזה. להביא אל קדמת הבמה את המתרחש מאחורי הקלעים. על זה הייתי יוצאת לרחובות וזועקת "רפורמה עכשיו". עכשיו.