מאמר דעה מאת עו”ד זאב לב, מנהל המחקר של התנועה למשילות ודמוקרטיה.
ביום שלישי (11.8.2020) פרסמו הכתבים חן מענית וגיא ליברמן ב”גלובס” טור דעה, שטענתו הבסיסית לפי הבנתי היא, שאין מקום להשוות את מעשיה של עורכת-דין ליאת בן-ארי, התובעת בתיקי רה”מ בנימין נתניהו, למעשיו של נתניהו עצמו.
אכן יש הרבה צדק בטענתם. אין מקום להשוות בין שתי הפרשיות; האחת, שבה מואשם נבחר ציבור בשל עבירות תקדימיות, תוך התגייסות המערכת נגדו, מול השנייה שבה קיים חשד לעבירות חמורות ביודעין, בעוד שמערכת המשפט מתגייסת להגנה.
עו”ד בן-ארי רכשה בית בעיר ראש העין במסגרת עמותה, שלה התחייבה כי היא רוכשת את הבית למגוריה האישיים. התחייבות זו הייתה תנאי במכרז על הקרקעות שעליהן נבנה הבית, וההיגיון העומד מאחוריה הוא שהמדינה ביקשה למסור את הקרקע למבקשי דיור, ולא למשקיעים. בפברואר השנה התגלה, כי הבית פוצל ללא היתר, באופן בלתי חוקי, וכי הוא מושכר לשוכרים. בתגובה, טענה בן-ארי כי מדובר בפעולות עסקיות של בעלה, שאין היא מעורבת בהן.
כל התגובות לתקשורת בשם בן-ארי, נשלחו ע”י דוברות משרד המשפטים, אשר התנהלה כאילו מדובר במשרד יחסי-ציבור של משפחת בן-ארי, ולא בגוף ממלכתי. אולם בכך לא הסתיימה מעורבות משרד המשפטים, שכן כאשר ביקשו גורמים בעירייה לפעול להגשת כתב אישום בגין עבירת הבנייה, התערב היועמ”ש (באמצעות עו”ד מטעמו), ושלח מכתב חריף לראש העיר, שבו הוא מאיים כי מתן הנחיות לתביעה העירונית היא בסמכותו בלבד, והתערבות נבחרי הציבור בעירייה “עלולה לעלות כדי עבירה”.
אכן, אין מקום להשוות כלל לתיקי נתניהו. בעוד בתיקי נתניהו השקיעה המדינה מיליוני שקלים לצורך השגת ראיות, חקירה נמרצת והגשת כתבי אישום, לעיתים תוך מה שנדמה כעיוות כל הכללים המקובלים במדינה דמוקרטית, כגון איום על עדים והחרמת טלפונים ללא צו, הרי שבמקרה הנ”ל התגייסה המדינה דווקא להקשות על החקירה, להשתיק ביקורת, ולהגן על יקירת המערכת.
פורסם בגלובס בתאריך 12.8.2020
