“ניצחון בבחירות הוא חסר ערך אם לא מגיע אחריו שינוי במדיניות, ושינוי במדיניות אפשרי רק אם צמרת השירות הציבורי פועלת ברוח המדיניות החדשה”
במשפט קולע זה פתח ארז תדמור את ניתוחו לסיבות בגינן מעולם לא יושמה באמת מדיניות ימין בישראל, בספרו המנסה לענות על השאלה הנצחית “מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל”. מדינה מודרנית דומה לנושאת מטוסים עצומה ומסורבלת, הכוללת מאות מערכות המופעלות על ידי עשרות אלפי עובדי ציבור. בעוד שאת כיוון התנועה קובע לכאורה הקברניט – ראש הממשלה הנבחר – הרי שבפועל לצורך שינוי כיוון השיט נדרש שיתוף הפעולה של אינספור עובדים בדרגים השונים, אשר לא חייבים דווקא להתנגד אקטיבית למהלכים. די בכך שאינם משתפים פעולה, “מקטינים ראש” או פשוט לא יוזמים מספיק, בשביל לסכל כל ניסיון לשנות כיוון.
המבחן הגדול לכוונתו האמיתית של פוליטיקאי נבחר לעמוד בהבטחותיו מגיע לרוב במועד בו הוא נדרש לבצע מינויים בשירות הציבורי ובמשרדים שתחת אחריותו. במשך עשורים זכה הימין לרוב בבחירות, אולם נמנע מלבצע את השינויים הפרסונליים הנדרשים, ובהתאם נמנע ממנו ליישם את המדיניות אותה הבטיח לבוחריו.
אולם בשנה האחרונה אנו נתקלים בתופעה מטרידה עוד יותר – נבחר ציבור שלא רק שאינו מקדם מינויי עובדים התומכים בתפיסת העולם אותה הציג בבחירות, אלא שהוא ממנה דווקא את אלו המציגים תפיסת עולם הפוכה, וזאת דווקא במשרד הממשלתי החשוב ביותר לצורך קידום מדיניות בישראל של ימינו.
בשנה האחרונה ניתנה לשר המשפטים גדעון סער ההזדמנות הנדירה למנות כמעט את כל צמרת עולם המשפט הישראלי –ארבעה שופטים בבית המשפט העליון, יועצת משפטית לממשלה וכעת גם משנה ליועמ”ש, הממונה על תחום ייעוץ וחקיקה. פעם אחר פעם, במקום לנצל את ההזדמנות ולמנות לתפקידים הללו אנשי ימין מובהקים, שיקדמו במערכת המשפט את השינויים אותם התחייב סער עצמו לבצע, מינה סער לתפקידים הללו גורמים חסרי מחויבות במקרה הטוב, או אנשי שמאל ממש, במקרה הפחות טוב.
כך למשל, מתוך ארבעה שופטי העליון שמונו בתקופת סער, אין אף לא אחד שהוא מינוי שמרני מובהק. שלושה מתוכם, לעומת זאת, הינם מינויים אקטיביסטיים ברורים. כך השופטת רות רונן, שהינה סמן שמאלי מובהק; השופט כאבוב, שלא מונה בתקופת שקד עקב נטייתו לאקטיביזם והשופט יחיאל כשר, שעל פי דיווחים מוועדת המינוי טען כי אין נושא שבית המשפט לא יכול להתערב בו. בדומה, גם כאשר הגיעה העת למנות יועץ משפטי לממשלה, במקום שסער יבחר במועמד ימני-שמרני שיקדם את פיצול תפקיד היועמ”ש בהתאם להבטחת הבחירות שלו, הוא קידם באגרסיביות את מועמדותה של גלי בהרב-מיארה, אשת מערכת שלכל הפחות ניתן לומר עליה שאינה מפורסמת במחויבותה לריסון ייעוצי.
כעת כאמור התעורר נושא המינויים במשרד המשפטים שוב, כאשר נדרש סער למינוי המשנה ליועמ”ש ובחר לקדם את מועמדותו של הפצ”ר לשעבר שרון אפק. כן, אותו אפק עליו אמר בעבר ראש הממשלה בנט כי “הלוחמים שלנו פוחדים מהפצ”ר יותר מאשר מסינוואר”. אותו אפק שנחשב סמן שמאלי בהתנהלות המשפטית כנגד תושבי יו”ש, ופתח פעם אחר פעם בחקירות פליליות נגד חיילי צה”ל.
לא מדובר רק על עניינים של ימין מול שמאל. אפק הוכיח במהלך כהונתו כפצ”ר כי הוא אקטיביסט ברמ”ח אבריו. אקטיביזם מהסוג שמאפשר לפקיד משפטי לקדם אג’נדות באופן בוטה, בלי להתבלבל או להתנצל. כך למשל, התיר אפק לחיילים להשתתף בהפגנות למען הלהט”ב ובמצעדי גאווה, למרות האיסור על חיילי צה”ל להשתתף באירועים פוליטיים. מדובר באדם שמגיע מראש עם אג’נדה הסותרת כל הבטחה ימנית שהבטיח גדעון סער אי פעם, וכבר הוכיח שהוא מוכן גם לפעול על מנת לקדם את האג’נדה הזו במסגרת תפקידו.
הלקח למפלגות הימין חייב להיות ברור – מדיניות מקדמים באמצעות מינויים. השולט במשרה שולט במדינה. אם וככל ויחזור הימין לשלטון, חייבת להשתנות מן היסוד הגישה הרואה בשירות הציבורי תחום שנמצא מחוץ להישג ידם של נבחרי הציבור. המבחן הראשון לכל נבחר ימני חייב להיות פעולה מהירה ותקיפה להחלפת פקידים שאינם מתיישרים לפי המדיניות הממשלתית החדשה, ופעולה מקבילה לאיוש משרות באנשי ימין מובהקים.
עו”ד זאב לב הוא היועץ המשפטי של ׳התנועה למשילות ודמוקרטיה׳.
