מאמר דעה מאת עו”ד זאב לב, מנהל המחקר של התנועה
המערכת, דבר ראשון, שומרת על עצמה. המשפט הזה, שמסכם את סדרת הטלוויזיה “מנאייכ” שעסקה בעבריינות משטרתית והטיוח שנלווה לה, כאילו נכתב על התנהלות המשטרה והפרקליטות כפי שנחשפה ע”י עמית סגל.
בשלב ראשון התעלמות מניגוד עניינים של חוקר בתיקים אליהם הוא קשור אישית, לאחר מכן התקפה בוטה וישירה של מפכ”ל המשטרה על מח”ש ומי שביקש לחקור את הפרשה, ובהמשך טיוח שמגיע היישר מפרקליט המדינה, בהוראה ישירה למח”ש להימנע מלפגוע באינטרס העליון של המערכת – הרשעת ראש ממשלה מכהן.
אלא שהסיפור הזה, שיכל לפרנס בעצמו סדרת טלוויזיה או סרט קולנוע הוליוודי, אינו סובב באמת סביב מלחמתה של המערכת המשפטית בראש הממשלה. המלחמה הזו משמשת רק כמאיץ ומוסיפה צבע לסיפור. למעשה, מדובר בשיטת עבודה מסודרת, אשר חוזרת על עצמה בשנים האחרונות שוב ושוב. בכל מקום בו טורח מישהו לחקור חשד לעבירות של פרקליטים או קצינים בכירים, מתגייסת המערכת לנקות, ותמיד בשיטות דומות.
המפכ”ל לשעבר רוני אלשיך. צילום: פלאש 90
כך בדיוק עבדה השיטה בפרשת רות דוד, פרקליטת מחוז ת”א לשעבר שנחשדה בסגירת תיקים והדלפת חומרי חקירה לעבריינים. בשלב הראשון הושתקו התלונות בנושא, לאחר מכן, כשלא הייתה ברירה, “פרשה” רות דוד מהפרקליטות, ובהמשך התיק שהכיל את חומרי החקירה בעניינה “בוער” באופן מסתורי (ובניגוד לחוק) ונעלם.
כך היה גם בעניינן של המשנות ליועמ”ש דינה זילבר ואורית קורן, אשר נתפסו כשהן מורות על שינוי תצהיר של עד שהוגש לבית המשפט. היועץ המשפטי פעל לעצור כל פעולת חקירה בעניינן עוד לפני שהחלה, ודרש מועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין ומנציבת הביקורת על הפרקליטות שלא לברר את התלונות בעניין. מיותר להגיד שכתב אישום לא הוגש כנגדן.
היועמ”ש אביחי מנדלבליט. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
באופן דומה התגייסה מערכת המשפט גם כאשר נחשפו עבירות בניה של התובעת בתיקי נתניהו, עוה”ד ליאת בן ארי. משאבי הדוברות של משרד המשפטים גוייסו לטובת השתקת העניין, והיועץ המשפטי באמצעות עובדיו פנה לעיריית ראש העין ע”מ למנוע הגשת כתבי אישום.
החידוש בחשיפה האחרונה של עמית סגל, הוא ביכולת של הציבור להציץ אל מאחורי הקלעים של מפעל ההשתקה הזה. קריאת התכתובות שבין ראש מח”ש לבין פרקליט המדינה שי ניצן מכניסה אותנו ממש אל אופן החשיבה של המערכת כאשר היא מתגייסת להגן על עצמה. “המפכ”ל אכן פעל באופן שערורייתי” כותב ניצן לראש מח”ש, “אך יש אינטרסים של המדינה שצריך לשקול”. כמובן, ב”אינטרסים של המדינה” מתכוון ניצן לאינטרס של הפרקליטות בראשה הוא עומד שלא לספק חומרים לנתניהו בהתקפה כנגד הפרקליטות.
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
חשוב להבין, לא מדובר בתאוריית קונספירציה מורכבת, אלא בתובנה בסיסית על דרך החשיבה של אנשי מערכת אכיפת החוק. מדובר במאות עובדי ציבור, שרובם מוכשרים מאוד וערכיים מאוד, ובכל מקרה חדורים בתחושת שליחות ציבורית. הבעיה הינה שמזה עשורים אין עליהם כל ביקורת או פיקוח אפקטיביים. הם התרגלו לעמדת “שומרי הסף”, שאין לערער או להרהר אחרי פעולותיהם, ואין שום גוף אפקטיבי היכול לבקר את פעולתם. מבחינת אנשי הפרקליטות והמשטרה, הם החומה שמגינה על המדינה מפני השחיתות, ובשביל לעמוד במשימה ההירואית הזו, מותר להתעלם מידי פעם מתפוחים רקובים בתוך המערכת. אחרי הכל, פרסום של פרשיות שחיתות בתוך המערכת עלול לחזק את “אויביה”.
תחת תפיסת הפעולה הזו, שיתפו מאות עובדי ציבור נאמנים פעולה עם חבורת המושחתים, אשר פילסו את דרכם לראש המערכת ללא הפרעה. חושפי שחיתויות נרדפו, פרשיות הושתקו, ולאט לאט דווקא התפוחים הרקובים הם אלו שצברו כוח במערכת, עד למצב בו פרקליט המדינה עצמו משתיק את ראש מח”ש ומונע ביקורת פנימית. ממערכת שמגנה על עצמה בשביל להגן על המדינה, הפכה המערכת לכזו שמקריבה את טובת המדינה בשביל להגן על עצמה.
משרדי להב 433. צילום: יוסי זליגר, פלאש 90
הפתרון היחיד שיכול לסלול את הדרך לניקוי האורווה הזו ולהשבת מערכת אכיפת החוק למסלולה התקין, הוא יצירת מערך ביקורת עצמאי ופומבי, שלא יהיה כפוף למשרד המשפטים ושיהיה בעל סמכות להעמיד לדין. לנציבות הביקורת הנוכחית אין ‘שיניים’, ולמעשה חוץ מפרסום דו”חות אין כל משמעות להכרעת הנציב. במקביל, בכל פעם שפותח הנציב בבדיקה של חשדות כנגד פרקליטים, הוא נענה שהנושא אינו בסמכותו. חייבים לתקן את החוק ולתת סמכויות אכיפה וענישה משמעותיות לנציבות הביקורת. לאחר שנים ללא פיקוח ובקרה, הפכו רשויות החוק הישראליות למוקד שחיתות, רק פיקוח ציבורי אפקטיבי יוכל לטהר אותן.