לפני מעט פחות מחודש תיארתי מעל דפי "עולם קטן" של פרשת בלק את ההתנהלות המופקרת של מערכת המשפט הישראלית בזמן מלחמת "חרבות ברזל", על הנזקים האדירים שהיא גורמת למדינת ישראל, וכך סיכמתי:
"מדינת ישראל אינה יכולה להתקיים ללא מערכת משפט, אולם היא לא תוכל להמשיך להתקיים תחת מערכת המשפט הנוכחית. הציבור הישראלי חייב, אם חפץ חיים הוא, להתעורר ולתקן את המערכת הזו … היוזמה חייבת להגיע הפעם מהציבור הציוני והשפוי, שידרוש – ברחובות ומול בתי השופטים והפרקליטים –החזרת השפיות למערכת המשפט הישראלית."
הקריאה לציבור הגיעה מתוך ייאוש, לאחר שברור היה שלא הכנסת ולא הממשלה רוצות או יכולות לעצור את הדהרה של מערכת המשפט הישראלית לסיוע למחבלי החמאס, לפגיעה בחיילי צה"ל ובמוסדות השלטון של מדינת ישראל. והנה, פחות מחודש לאחר מכן, החלו להופיע ניצנים של תקווה.
במהלך החודש האחרון הופיעה, לראשונה בתולדות המדינה, תופעה חדשה מצד הימין הישראלי. בהובלת התנועה למשילות ודמוקרטיה התייצבו פעם אחר פעם משפחות שכולות, משפחות החטופים וסתם אזרחים אכפתיים באולמות בית המשפט העליון, מחו בקול ומנעו כמיטב יכולתם את קיום הדיונים בעניינם של מחבלי חמאס. במקביל, בעקבות מעצרם האלים של חיילי מילואים ששמרו על מחבלים במחנה "שדה תימן", פרצו אזרחים למחנה ולבית הדין הצבאי בבית ליד, במחאה על המעצרים.
כאן המקום לומר בצורה הברורה ביותר –פריצה לבסיסי צבא, חסימת כבישים ו"פיצוץ" דיונים בבית המשפט העליון אינם שונים מהותית מחסימת כבישים, הסתה לסרבנות ועוד תופעות שליליות שראינו מצד שמאל בשנה וחצי האחרונות, ואשר מהוות הפרה של החוק, ובמדינה מתוקנת פוגעות בשלטון החוק ובמרקם החיים התקין. בהתאם עד היום כמעט ולא ראינו הפרה המונית של הסדר ע"י הימין הישראלי, שמטבעו הוא ממלכתי ואוהב את המדינה.
אלא שמשהו השתנה במדינת ישראל באופן מהותי בשנה האחרונה, ובפרט מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל. שלושה חודשים בלבד לאחר פרוץ המלחמה ביטל בג"ץ שני חוקי יסוד של הכנסת, ובכך מינה עצמו רשמית לשליט העליון במדינת ישראל, ללא כל גורם מפקח או מאזן כנגדו. החל מחודש ינואר 2024 הציבור הישראלי אינו עוד הריבון במדינת ישראל.
במקביל לביטול עקרון ריבונות העם, בוטל גם עקרון שלטון החוק. העיקרון של "שלטון החוק" קובע כי החוק חל באופן שווה על כלל אזרחי המדינה, ללא הבדלי אמונה, דעה פוליטית או מגזר. אלא שכפי שנהוג במדינות שאינן דמוקרטיות, בהן השלטון נוהג להבדיל ולהבחין בין נאמניו לבין מתנגדיו, גם במדינת ישראל שלאחר ביטול חוקי היסוד אין יותר שוויון בפני החוק.
כך לאורך כל תקופת המחאה כנגד הרפורמה המשפטית, שכללה חסימות כבישים, תקיפת נהגים, חסימת נתב"ג, השלכת לפידים בוערים ופריצה לרכוש פרטי ולבית ראש הממשלה, הוגשו רק 28 כתבי אישום כנגד מפגינים (זאת לעומת למעלה מ-170 כתבי אישום בתוך חודשיים בזמן ההתנגדות להתנתקות מגוש קטיף).אלא שזה עדיין לא הנתון המדהים באמת. מתוך 28 כתבי האישום שהוגשו, 21 הוגשו כנגד מפגיני ימין שהפגינו כנגד המחאה.
במקביל פורסמו תנאי המשטרה לקיום הפגנות למען חיילי צה"ל מול בית הפצ"רית, אשר מגבילים את המחאה, את שעות הרעש ואוסרים כמובן על חסימת הכביש, כאשר באותו זמן ממש מאפשרת המשטרה חסימת רחובות שלמים בשכונת רחביה והרעשה באמצעות זמבורות ורמקולים עד אמצע הלילה בהפגנות כנגד ראש הממשלה.
וכמובן, כאשר אחד מחיילי המילואים המשרת ב"כוח 101" הגיב בערוץ 14 כנגד הטענות הקשות שהועלו נגדו ונגד חבריו, תוך פחות משעה הדיח אותו צה"ל ממילואים. רון שרף, איש "אחים לנשק" שהסית לסרבנות בפומבי פעם אחר פעם המשיך לשרת במילואים במשך השנתיים האחרונות ללא הפרעה.
המציאות הזו, של חוק אחד לתומכי המערכת וחוק אחר למתנגדיה, מאפיינת משטרים דיקטטוריים. היא הפך שלטון החוק במובנו הפשוט ביותר, והיא התוצאה הישירה של ביטול הדמוקרטיה הישראלית על ידי מערכת המשפט.
וכאשר זו המציאות, התיקון לא יבוא אלא מאזרחים שיבחרו לצאת ולמחות באולמות בתי המשפט, כן, גם אם מדובר בהפרת חוק. מול מערכת שבחרה במודע לבטל את ריבונות העם, להפסיק את שלטון החוק ולהקים את שלטון השופטים, רק העם עצמו יכול להשיב את ריבונותו. אם שופטי בג"ץ חשבו שהם יכולים לקחת את הסמכות של הכנסת, הם יגלו במהרה שעם הסמכות מגיעה האחריות, והצורך להתמודד עם תוצאות מעשיהם.
במדינה דמוקרטית מקובל להפגין ברחובות על מנת להפעיל לחץ על נבחרי הציבור, או מול מוסד השלטון כלפיו מופנה הזעם הציבורי. במדינת ישראל אין עוד משמעות להפגנה כלפי נבחרי ציבור, שכן הם אינם שולטים. נותר רק להפגין במקום בו מתקבלות ההחלטות – באולמות בית המשפט, בבנייני הפרקליטות ומול ביתה של היועצת המשפטית לממשלה.
מי שבמשך שנים פעל לנכס לעצמו את כל סמכויות השלטון, מתחיל כעת לגלות את המחיר. עם ישראל מתעורר ודורש מחדש את חירותו, וזאת בשורה אדירה.
עו"ד זאב לב, התנועה למשילות ודמוקרטיה