האסון במירון ותוצאותיו הנוראיות היכו את כולנו בתדהמה, ובצדק. במקום הזה ובשרשרת קבלת ההחלטות, התרחשו כשלים חמורים שגבו מחיר דמים נורא. חובתנו הבסיסית ביותר היא להפיק לקחים ולוודא שאירועים כאלו לא יישנו. לשם כך דרושה ועדת חקירה, בלתי תלויה, אשר תדע לבור את המוץ מן הבר, לחקור ללא משוא פנים, ושתיהנה מיכולות אופרטיביות נרחבות למימוש תפקידה. ועדה עם "שיניים".
מבין האופציות הקיימות, ועדת חקירה ממלכתית עונה היטב על הדרישות הללו. בשונה מוועדת חקירה פרלמנטרית, סמכויות ועדת החקירה הממלכתית מקנות לה יכולת לזמן גופים ואישים ולשמש ועדה חוקרת אקטיבית. ובניגוד לוועדת בדיקה ממשלתית, היא אינה תלויה בשר זה או אחר שיניח על שולחן הממשלה את תוצאותיה. על הממשלה מוטלת החובה לנהל דיון מעמיק במסקנות ובהמלצות הוועדה הממלכתית, אם כי לא לאמצן. ולבסוף, בעוד חברי ועדת הבדיקה הממשלתית ממונים על ידי השר, וכחברי ועדת החקירה הפרלמנטרית מתמנים חברי כנסת, את חברי ועדת החקירה הממלכתית ממנה נשיא בית המשפט העליון.
הרציונל ברור: נשיא הרשות השופטת, הנפרדת מחברותיה המחוקקת והמבצעת, אשר אינו טובל בקלחת הפוליטית ואינו נגוע באינטרסים פוליטיים, ממנה את חברי הוועדה באופן מקצועי, רלוונטי ובלתי תלוי.
אולם לדאבון הלב, במציאות הנוכחית, דווקא בעת הנוראה שבה אנו עומדים מול קבריהם הטריים של 45 קורבנות האסון, ברגע שבו נדרשים אנו לאקט ממלכתי נחוץ ומחויב המציאות לאור האסון הכבד, להקמת ועדת חקירה ממלכתית – נמצאת החברה הישראלית מול שוקת שבורה. בית המשפט העליון מצוי בשפל חסר תקדים באמון הציבור בו, אמון שהתרסק נוכח היות בית המשפט שחקן ברור במגרש הפוליטי, במגמה שהחלה אי אז במהפכה החוקתית ושוברת כל יום שיאים חדשים.
מאז הציב ביהמ"ש את הפסיקה מעל לחקיקה והחל לעסוק בסוגיות מדיניות וערכיות המצויות בלב ליבן של מחלוקות ציבוריות סוערות, אי אפשר, גם אם מאוד נרצה, לנתק את החלטותיו מן ההקשר הפוליטי. כך נוצרה המציאות העגומה שבה נבצר מביהמ"ש למלא את תפקידו החשוב, הנחוץ והחיוני כל כך לעת הזו, וזאת בשל הפיכתו לשחקן פוליטי מובהק במו ידיו.
"אחת ממטרותיה העיקריות של החקירה הממלכתית היא השבת האמון הציבורי ברשות המבצעת", כותב עו"ד ד"ר אביגדור קלגסלבד על ועדות חקירה ממלכתיות. נשאלת השאלה כיצד זה תשיב ועדת חקירה ממלכתית שמונתה על ידי בית המשפט את אמון הציבור ברשות המבצעת, בעוד האמון בממנה עצמו נמצא בשפל של כל הזמנים?
מדם ליבו, כותב השופט לנדוי עוד בשנת 1995: "כבר נלאיתי להתריע על כך, שבדיקת כשירותם של חוקי הכנסת תגרור את בית המשפט בהכרח אל זירת המחלוקות הפוליטיות המסעירות את הציבור. מכאן עלולה לצמוח פגיעה מסוכנת באמון של כלל הציבור… הקריאה להרחבת סמכותו של בית המשפט, הנובעת מאותו אמון גמור, עלולה להפוך לחיבוק דוב לבית המשפט עצמו".
את תוצאות אותו "חיבוק הדוב" משלמת עכשיו החברה הישראלית כולה, כשגם במקום הראוי והנכון לו, בית המשפט פשוט לא יכול למלא את תפקידו.
עו"ד יסכה בינה היא מנהלת המחקר בתנועה למשילות ודמוקרטיה ומרצה למשפט במכון ארגמן
