בשבוע האחרון הפכה "עילת הסבירות" לכוכבת השיח הציבורי בישראל, בעקבות הודעת הקואליציה כי בכוונתה לקדם את הצעת החוק שתצמצם את היכולת של בית המשפט לעשות שימוש בעילה הזו. במקביל, הספיקו כבר ראשי האופוזיציה להודיע על קיצה המתקרב של הדמוקרטיה, אנשי "אחים לנשק" הודיעו על כוונתם להשתמט ממילואים, ומפגינים אנרכיסטים חסמו את ביתו של שר המשפטים בתיל ולהבעיר צמיגים על הכביש מול ביתו.
אלא שכרגיל, נראה כי רוב הציבור הישראלי, ואפילו רוב המפגינים והמוחים, כלל אינם יודעים מהי עילת הסבירות, מה תוכן הצעת החוק שמקדמת הקואליציה, ועל מה בעצם הם מוחים. ומכיוון שהכלי הטוב ביותר למלחמה בבורות הוא הידע, כדאי אולי להתחיל מלהבין על מה מדובר.
"עילת הסבירות" היא עילה משפטית שמדינת ישראל ירשה מהמשפט האנגלי, ושלפיה בית המשפט יוכל להתערב בהחלטה של רשות ציבורית כאשר ההחלטה מופרכת ופגומה כל כך, עד "שלא ייתכן שרשות סבירה כלשהי הייתה מקבלת החלטה שכזו אי פעם". כלומר מדובר על מקרים נדירים ביותר, בהם נפל פגם חמור בהליך קבלת ההחלטות שהוביל להחלטה שאינה מתקבלת על הדעת כלל. עד כאן הכל בסדר.
אלא שבתחילת שנות ה-80, ובפרט בפסק דין בעניין "דפי זהב", החל בית המשפט העליון בראשות השופט אהרון ברק לשנות את העילה. במקום להשתמש בעילת הסבירות רק במקרים הנדירים בהם ההליך נפגם, והתקבלה החלטה חריגה כפי שתואר, קבע ברק כי ישנו "מתחם סבירות", כלומר תחום מסוים של החלטות שיכולה הרשות (או הממשלה)לקבל, וכל חריגה מהמתחם הזה, גם אם נעשתה לפי החוק ובסמכות, תאפשר לבית המשפט לפסול את ההחלטה.
המשמעות היא למעשה שבית המשפט מחליף את הממשלה בקבלת ההחלטות. מעכשיו לא פוסלים רק החלטות חריגות ביותר, שנפגמו תהליכית, אלא כל החלטה שלדעת בית המשפט אינה בתחום הסבירות. מי שזיהה את הבעיה ומתח את הביקורת הזו לא היה איש ימין גדול, אלא שופט בית המשפט העליון משה לנדוי, שכתב כך:
"הסכנה העיקרית שאני רואה היא, ש.. בדרך זו נגיע עד מהרה לבחינה עניינית של ההחלטה מחדש כאילו מקיים בית המשפט דיון חוזר בנכונות ההחלטה… לדעתי, די לנו בנוסחאות [המקובלות],ואין להוסיף עליהן נוסחה חדשה…נוסחה העלולה לערב את בית המשפט בבדיקת תבונתה ויעילותה של ההחלטה המינהלית"
ואכן, "נבואתו" של לנדוי התגשמה, ובית המשפט התחיל להשתמש בעילת הסבירות החדשה כדי להחליף את שיקול דעת הממשלה בשיקול דעתו שלו. כך למשל קבע בית המשפט כי "לא סביר" למנוע כניסת משפחות מעזה לישראל לצורך השתתפות בטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי, כי ישנה חובה על שר החינוך להעניק את פרס ישראל לפרופ' התומך בחרם על ישראל, וכי אסור לגרש לעזה משפחות של מחבלים שביצעו פיגועי טרור – הכל בשם "מתחם הסבירות".
כאמור, הביקורת על השימוש שעושה בית המשפט בעילת הסבירות לא הגיעה משורות הימין הפוליטי בלבד. שופט בית המשפט העליון נעם סולברג הקדיש מאמר מפורט על הצורך לצמצם את עילת הסבירות, ושר המשפטים בממשלת לפיד, גדעון סער, הבטיח במצע הבחירות שלו לחוקק הצעת חוק זהה לזו המוגשת כיום.
לאור ההסכמה הרחבה יחסית בדבר הצורך לצמצם את עילת הסבירות, נשאלת כמובן השאלה מדוע מתנגדים מפגיני השמאל להצעה הנוכחית? את התשובה ניתן לדעתי למצוא בתחום מסוים בו עשה בית המשפט שימוש נרחב בעילת הסבירות – תחום ההגבלות על ממשלות מעבר בתקופת בחירות.
הרוב המוחלט של המגבלות שיצר בית המשפט על הממשלה בתקופת בחירות מוקרן בעילת הסבירות, והפסיקה בפועל מבהירה כיצד העילה הזו היא למעשה פשוט כלי לכפיית עמדתו הפוליטית של השופט על המשפט.
כך למשל קבע בית המשפט כי אסור לממשלת נתניהו לפנות את מתחם ה"אוריינט האוס" הפלסטיני בתקופת בחירות, אבל מותר לממשלת ברק לנהל מו"מ מדיני עם הרשות הפלסטינית באותה תקופה. כך נאסר על השר גלעד ארדן למנות נציב שב"ס ומפכ"ל משטרה, אבל הותר לבני גנץ למנות וועדת איתור ורמטכ"ל תוך כדי מערכת הבחירות עצמה. על השר אוחנה נאסר למנות ממלאת מקום לפרקליט המדינה (מינוי ל-3 חודשים בלבד), אבל לשרה שאשא-ביטון הותר למנות מועצת חמ"ד ל-4 שנים.
למעשה, איפשרה עילת הסבירות במתכונת הנוכחית לבית המשפט לייצר שתי מערכות חוק שונות – אחת לימין, ואחרת לשמאל – והכל תחת אותה עילה. סבירות. זוהי התגשמות נבואתו של לנדוי, כאשר השופט הוא היחיד שמחליט מה סביר ומה לא, הופכת דעתו הפוליטית של השופט לדעה היחידה שחשובה, ועמדתם של נבחרי הציבור, ואפילו אנשי המקצוע, אינה רלבנטית יותר כאשר היא חורגת מהמתחם שהקציב לה בית המשפט.
והמציאות הזו, בעיני, אינה סבירה באופן קיצוני.
עו"ד זאב לב, היועץ המשפטי של התנועה. פורסם בעלון 'עולם קטן'
