ישנה אירוניה לא מועטה בעובדה שדווקא הרפורמה במערכת המשפט אותה הציג שר המשפטים יריב לוין, גוררת אחריה קריאות למרי אזרחי, ובמקרים קיצוניים אפילו קריאה ל"מלחמת אחים" של ממש, מצד המתנגדים לשינוי. האירוניה הינה בכך שדווקא רפורמה שכל עניינה הוא חיזוק היכולת האזרחית להחליף את השלטון בדרכי שלום, גוררת קריאות לאלימות בכסות של הגנה על הדמוקרטיה.
בשביל להבין את עומק האבסורד צריך להבין מהו היתרון המרכזי שמציעה שיטת המשטר הדמוקרטית. "דמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר פרט לכל האחרות שנוסו". המשפט הזה, המיוחס לוינסטון צ'רצ'יל מכיר בכך שדמוקרטיה אינה מושלמת, אולם הסיבה שדווקא שיטה זו הצליחה כל כך במדינות המערב נעוצה בשני יתרונות משמעותיים שלה, הראשון הינו מתן היכולת לכל אזרח להיות חלק, גם אם קטן, מהשלטון במדינתו. היתרון השני הוא יצירת מנגנון להחלפת השלטון ללא צורך באלימות – פתרון שאינו קיים בשיטות המשטר שאינן דמוקרטיות.
חשוב לשים לב שכשמדובר על החלפת השלטון, הכוונה אינה לזהות של מנהיג המדינה. זהותו של המנהיג אמנם חשובה, אבל חשובה ממנה בהרבה היא השאלה אילו ערכים מנחים את פעילות השלטון. לפי איזו מערכת ערכים וחוקים מתנהלת המדינה? היכולת לשנות את הערכים והחוקים הללו בלי להידרש לאלימות, תוך שכנוע, חינוך והצבעה בבחירות דמוקרטיות, היא החידוש הגדול של הדמוקרטיה, שלא קיים בשיטות המשטר האחרות.
השאלה שצריך כל אזרח לשאול את עצמו, על מנת לדעת האם הוא חי במדינה דמוקרטית היא פשוטה ביותר: האם אני חשוב? אם יש לי יכולת, גם אם קטנה מאוד, להביא לשינוי במדיניות הקיימת על ידי הצבעה בקלפי ושכנוע חבריי האזרחים, אני חי בדמוקרטיה. אבל אם ישנם חוקים, פקידים ובעלי תפקידים שלא משנה מה אעשה או במי אבחר, לא ניתן להחליפם אלא במהפכה אלימה, שיטת המשטר כבר אינה באמת דמוקרטית.
כשבוחנים את הרפורמה המוצעת על ידי שר המשפטים בפריזמה הזו, מתגלה האירוניה במלוא תפארתה. העמדה היסודית העומדת בבסיס הרפורמה שהוצגה ברורה מאוד, ומשמעותה היא שמעכשיו כל אזרח חשוב, וכל האזרחים שווים. אין יותר אזרחים שדעתם נחשבת יותר מאחרים. אם עד לרפורמה יכלו אזרחי המדינה לצאת לבחירות, להצביע לכנסת, ולנסות לקדם חקיקה, אולם החקיקה הזו הייתה נפסלת על ידי קבוצת מיעוט של שופטים בבית המשפט העליון, או על ידי היועץ המשפטי לממשלה, הרי שהרפורמה קובעת שכעת המילה האחרונה תיאמר על ידי האזרחים ונבחריהם.
הדוגמא הפשוטה ביותר היא חוקי המסתננים. ארבע פעמים חוקקה הכנסת חוקים שנועדו לשלוט בזרם המסתננים הלא חוקיים הפולשים לישראל, וארבע פעמים נפסלה החקיקה על ידי בית המשפט. המסר לאזרח הישראלי היה פשוט – אתה לא חשוב. דעתך לא חשובה, ואם אתה רוצה לשמור על גבולות מדינתך, אין לך שום אפשרות חוקית לעשות זאת – לא משנה למי תצביע בבחירות. פסקת ההתגברות שמציע השר לוין הופכת את התמונה, ואומרת לאזרח – כן, דעתך חשובה וקובעת! אם רוב של האזרחים יבחר לשנות את החוק, החוק ישונה על אפם וחמתם של שופטי העליון.
ומכאן האבסורד הגדול שבאיום במרי אזרחי כנגד רפורמה שנועדה לתת כוח דווקא לאזרחים. מי שחושב שהרפורמה שגויה יכול לכתוב, לנאום, לפרסם, להפגין ולשכנע את האזרחים להתנגד לרפורמה – כפי שאכן נעשה. אם השכנוע יצליח, בבחירות הבאות יגלו חברי הכנסת שקידמו את הרפורמה שהם מוחלפים ע"י אחרים, שיוכלו לבטל את המהלך. ככה עובדת דמוקרטיה, וזו המציאות שמבקש שר המשפטים לקדם. הפניה לאיום באלימות מעידה כאלף עדים שהמתנגדים לרפורמה אינם מעוניינים לשכנע, או באמת להתחשב בדעת הקהל. אלימות היא דרכו של המיעוט לכפות את עצמו על הרוב.
דמוקרטיה כוללת גם מנגנוני איזון עדינים בין הרשויות, וכוללת שיח עירני בין הרשויות השונות, ומנגנונים כאלו נכללו ברפורמה. למעשה, הרפורמה מעניקה כוח עצום לבית המשפט, גם כנגד הכרעת הרוב. מי שחושב שהאיזונים הללו אינם מספיקים, מוזמן לעורר שיח ציבורי, לשכנע, ולהשפיע על המדינה באופן דמוקרטי. אולם מי שמאיים במרי, מי שמתנגד לכל שינוי ולכל שיח, אינו דמוקרט, ואינו מבקש להגן על הדמוקרטיה הישראלית אלא לזלזל בציבור הישראלי ובזכותו להשפיע על חייו ומדינתו.
השאלה שצריך כל אחד מאיתנו לשאול את עצמו היא אחת. האם הרפורמה הנוכחית תחזק את היכולת שלי להשפיע על המדינה ועל ערכיה, או תחליש אותה? בעיני, התשובה ברורה.
עו"ד זאב לב, היועץ המשפטי של התנועה למשילות ודמוקרטיה
