"כלל יסוד הוא בשיטתנו המשפטית כי אסור לו לעובד הציבור להימצא במצב בו קיימת אפשרות ממשית של ניגוד עניינים… על-פי כללי הצדק הטבעי אסור לו לעובד הציבור להימצא במצב בו קיימת אפשרות ממשית של משוא פנים או דעה משוחדת". כך פתח אהרן ברק, אז שופט צעיר בבית המשפט העליון, את פסק דינו המכונן בסוגיית ניגודי עניינים (עניין סיעת הליכוד, בג"ץ 531/79).
ברק הוסיף וציטט מפסק דין קודם של השופט צבי ברנזון: "אדם קרוב לעצמו, למשרדו, למחלקתו ולעניניהם, והוא עלול על נקלה להזדהות שלא בכוונה עמהם מבלי שיחוש כלל שהוא נוקט עמדה לא בלתי משוחדת כלפי הגוף שבראשו הוא עומד ולעניינו הוא דואג. כידוע, במקרים כאלה יש למנוע לא רק את הסכנה של אי עשיית צדק, אלא גם את האפשרות שלא ייראה שהצדק נעשה".
בפסק דין חשוב אחר, ציינה שופטת בית המשפט העליון שושנה נתניהו כי "פעולת הרשות הציבורית תוך מצב של ניגוד אינטרסים אינה יכולה לעלות בקנה אחד עם חובת ההגינות ותום הלב, שקיומה חייב לא רק להתקיים אלא גם להיראות. חובה זו הינה יסוד מוסד של המינהל התקין" (עניין ישפאר, בג"ץ 35/82).
עד כדי כך חמור החשש מניגוד עניינים, מתוך הבנת הנפש האנושית ונטיותיה, עד שנקבע כי יש להימנע גם מפני מצבים בהם אין ניגוד עניינים בפועל אלא רק חשש להימצאות במצב של ניגוד עניינים. וכך, בהנחיה 1.1555 של היועץ המשפטי לממשלה, נקבע כי "על עובד הציבור להימנע מכל צורת טיפול שהיא בעניין שעלול להעמידו במצב של חשש לניגוד עניינים, וזאת גם מחוץ לדיונים הפורמאליים הנערכים בנושא" (סעיף 28ב.).
במצב של אפשרות לניגוד עניינים אישי (בשונה מניגוד עניינים מוסדי), בית המשפט החמיר במיוחד וקבע שאין צורך בדרגה גבוהה יותר של חשש לניגוד עניינים – כלומר אפשרות ממשית של ניגוד עניינים – כדי ליצור מניעה משפטית, אלא יש להסתפק במבחן "החשש הסביר". על פי מבחן זה "עובד הציבור יהיה מנוע מלדון בנושא שבו יש לו עניין פרטי, אם מתקיים חשש סביר כי ההחלטה תושפע מעניינו הפרטי, וזאת אף אם חשש זה אינו עולה כדי אפשרות ממשית" (עניין מושלב, בג"ץ 3132/92).
כהמשך לגישה הדוגלת בכך שעל עובדי הציבור, ובטח על אלו הקשורים למערכת המשפט שנדרשים לקבל את אמון הציבור, להישמר מכל משמר אפילו ממראית עין של ניגוד עניינים, פרסמה נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות "אמות מידה לגיבוש רשימת מניעויות לשופטים ורשמים". באמות המידה נקבע כי על שופטים ורשמים להימנע מלשבת בדין בעניינו של מי שנהג לעבוד עבורם כמתמחה או כעוזר משפטי. אמנם, הקשר בין שופטים לבין המתמחים והעוזרים המשפטיים שלהם אינו קרוב במיוחד בדרך כלל, אולם הצורך למנוע חשש לניגוד עניינים והרצון לשמור על מראית עין הוביל לקביעת אמות מידה נוקשות אלו.
אך דווקא על רקע המלחמה שהכריזו זרועותיה השונות של המערכת המשפטית על ניגודי עניינים, התנהלותו של היועץ המשפטי לממשלה הנוכחי, ד"ר אביחי מנדלבליט, בולטת בחריגותה. מנדלבליט החליט לשבת כיושב ראש ועדת האיתור שדנה במינויו של עוזרו האישי, מקורבו ובן טיפוחיו, ד"ר גיל לימון, לתפקיד משנה ליועץ המשפטי לממשלה לענייני משפט מנהלי-ציבורי, ושלבסוף המליצה עליו מבין כל המועמדים. מדובר בפרשייה שהצליחה לאחד באופן נדיר ימנים ושמאלנים, פרוגרסיביים ושמרנים, עיתונאים, פוליטיקאים וארגוני חברה אזרחית בביקורת על היועץ המשפטי לממשלה.
לקריאת המאמר המלא של היועץ המשפטי שלנו, עו"ד זאב לב באתר דיומא, לחץ כאן
