ההכנות לחג החירות השנה מתנהלות בצל ההפגנות סביב הרפורמה המשפטית, וכשברקע מתנהל משאומתן בין צוותי המפלגות השונות בבית הנשיא, מתוך כוונה להגיע לפשרה. לכאורה פשרה הינה היעד הנכסף על כל הצדדים, כך שמצד אחד ירגעו ההפגנות הארץ תשקוט, ומצד שני יבוצע תיקון כלשהו במערכת המשפט, שכיום אין כבר חולק על הליקויים הרבים הקיימים בה.
אלא שלמעשה, במציאות הנוכחית ייתכן והפשרה שתצא מבית הנשיא תהיה דווקא האפשרות הגרועה ביותר מתוך כלל האפשרויות שעל הפרק. ההכנות לפסח, חג החירות הישראלי, מעניקות לנו הזדמנות מיוחדת להבין מדוע.
פעם אחר פעם פוגש משה את פרעה, טרם שהוא מביא לסיומה עוד מכה, ופעם אחר פעם מבטיח פרעה הבטחות שונות, אולם בסופו של יום מקשה ה’ את ליבו, והוא לא מקיימן. כך למשל, לאחר מכת הברד מסכים פרעה לשלח את בני ישראל לעבוד את ה’, אולם רק את הגברים. בהמשך נכנע פרעה עוד יותר, ודורש להשאיר רק את הבקר והצאן, אולם משה לא מסתפק גם בזה, וממשיך להכותו.
מדוע? למה לא להגיע לפשרה, ולחסוך את הסבל מכל הצדדים? אם אפשר לוותר קצת, רק על הבקר והצאן, וחסוך חודשים של סבל מעם ישראל ומהעם המצרי, למה מתעקש משה, בהוראת הקב”ה, להמשיך את המאבק עד תומו?
מעבר לרצון להעניש את פרעה, ישנו כאן מסר עמוק על גאולתם של ישראל, ועל בשורת החירות כולה. אין דבר כזה “חצי חירות”, כפי שאין במציאות חצי עבד. עם ישראל צריך לצאת לחופשי לחלוטין, להשתחרר מהמצרים באופן מוחלט, כדי להיות בן חורין.
המציאות בה אנו מצויים כיום מזכירה, בהבדלים המובנים, את ההתבלטות שאולי עמדה בפני משה. החשש הוא מהצעות פשרה שיתבססו על הרצון של הממשלה בשקט, בהפחתת ההפגנות וברגיעה, כך שהפשרה שתתקבל תשאיר אותנו חצי בני חורין. פשרות שיעקרו מתוכן את ליבה של הרפורמה, וישאירו רק מראית עין של שינוי.
נזכיר כי הרפורמה במערכת המשפט התחילה לא כאקט של מחאה פוליטית, או כניסיון ללמד מישהו לקח. היא התחילה לאחר 28 שנים בהם היו במדינת ישראל שני מעמדות של אזרחים. מעמד אחד שהפסיד פעם אחר פעם בקלפי, לאחר שלא הצליח לשכנע את הציבור, אולם ניצח פעם אחר פעם בבתי המשפט, וכנגדו רובו של העם היהודי בישראל, אשר ניצח בבחירות, אולם שוב ושוב נאלץ לדחות את ערכיו – בנושאי הגירה, גיור, ביטחון, התיישבות, היחסים בין המינים ועוד – תחת פסיקת בג”ץ.
חירות אינה רק היכולת לקום בבוקר, ללכת לעבודה ולחזור הביתה בשלום. חירות אמיתית היא היכולת לקדם את ערכינו, ולנהל את המדינה לפיהם. לכן המאבק למען הרפורמה הוא המאבק למען החירות הלאומית שלנו. למען יכולתנו להקים כאן מדינה יהודית ודמוקרטית, שבה יהיה לכל אחד מאיתנו קול שווה במובן העמוק ביותר – במובן של ההשפעה על ניהול המדינה והערכים המנחים אותה.
כאשר מבקשים להוציא עם מעבדות לחירות, אין מקום לפשרות קוסמטיות. אין מקום לחצי חירות. עדיף לדחות את הרפורמה לחלוטין, ולנסות לצאת לחירות בהזדמנות אחרת, מאשר להתפשר למען השלום, אולם להישאר בפועל עבדים לתרבות זרה המשליטה עלינו את ערכיה.
עו”ד זאב לב, היועץ המשפטי של התנועה
