מהפסוק “ובחוקותיהם לא תלכו” למדו חכמינו איסור לחקות את דרכי ההתנהגות שלאומות העולם, אלא שגם האיסור הזה, לימדונו חכמים, אינו חל על חוקות הגוים שלהן יש טעם ברור והגיוני.
מוסד היועץ המשפטי לממשלה הישראלי הוא דוגמא מובהקת למקום בו אנו הולכים כנגד המקובל בכל שאר מדינות העולם, אולם דווקא במקום בו התעקשותנו להיות יחודיים הינה חסרת היגיון ואף מזיקה, כפי שמראה המציאות שהתגלתה בשבועות האחרונים.
ראשית חשוב להבין כי היועמ”ש הינו מוסד ייחודי, הכולל תחת אדם אחד מגוון סמכויות שונות וסותרות – הוא האחראי על מתן הייעוץ המשפטי לממשלה, הוא האחראי הבלעדי על ייצוג הממשלה בבתי המשפט והוא העומד בראשה תביעה, ומאשר אישית חקירות ותביעות כנגד שרי הממשלה וראשה. לשילוב כזה אין אח ורע בשום מדינה מתקדמת בעולם.
כבר בהיגיון הפשוט ניתן אמנם להבין שהתפקידים השונים של היועמ”ש מציבים אותו ואת הממשלה בניגוד עניינים בלתי אפשרי. כיצד למשל ייצג היועמ”ש את הממשלה בנושאים שבהם הממשלה פעלה כנגד עצתו?
והאם יעז שר לפעול בהתאם לשיקול דעתו הענייני, כנגד עמדת היועמ”ש, כאשר אותו היועמ”ש יכול להורות על פתיחה בחקירה כנגדו והעמדתו לדין?
אולם אם ההיגיון הפשוט אינו מספיק, הרי שהמציאות זימנה לנו מספר דוגמאות לאחרונה,לנזקים הנגרמים מריכוז עצמה רבה כ”כ בידי אדם יחיד, ובאותה ההזדמנות לימדה אותנו שהמילים “מניעה משפטית” או “חוות דעת משפטית”, השגורות בפי היועצים המשפטיים, אינן באמת חד משמעיות כפי שהיו רוצים שנחשוב.
הדוגמא האחרונה לפריכות חוות דעתו של היועמ”ש פורסמה מעל דפי עיתון זה, כאשר פורסמה התנגדותו של היועץ לנקיטת סנקציות כנגד סרבני חיסונים. לדברי היועץ יש לחוקק חוק חדש לצורך העניין,אשר יאלץ כמובן לעבור תחת ביקורת בג”ץ. אלא שכפי שנחשף, אותו היועץ עצמו אישר בשנת 2019 שימוש בסנקציות כנגד סרבני חיסון לחצבת.
דוגמא הפוכה ראינו בעבר עם מינויו של עו”ד דן אלדד למ”מ פרקליט המדינה, אז כתב היועץ לשר המשפטים כי ישנה “מניעה משפטית” למינוי, אולם לאחר לחץ תקשורתי חזר בו והודיע כי ניתן למנות את עו”ד אלדד. אז האם “מניעה משפטית” היא אכן מניעה אובייקטיבית, או שמא רק דרך לבטא את עמדתו הזמנית של היועץ?
הבעיה,כאמור, אינה רק בהצגת עמדת היועץ המשפטי כאמת אובייקטיבית, בעוד שלמעשה אינה כזו.הבעיה מתרחבת מעבר לכך כאשר לוקחים בחשבון גם את ניגודי העניינים השונים בהם מצוי היועץ. כך למשל בעניין ייצוגו של ראש הממשלה נתניהו, בשנת 2018 התיר מנדלבליט לנתניהו לקבל מימון לצרכי הגנתו מבן דודו, נתן מליקובסקי. אלא שעם התפתחות ההליכים, וכאשר החל הקרב בבית המשפט בין התביעה להגנה להתחמם, חזר בו לפתע מנדלבליט מעמדתו הקודמת, והורה על השבת הכספים. מדובר בחזרה תמוהה מחוות דעת קודמת, המערערת באחת את יכולת הנאשם להתגונן. כאשר חוות הדעת ניתנת ע”י אותו האדם עצמו העומד בראש התביעה כנגד נתניהו, ואשר הפסד במשפט עלול להביא איתו את סוף הקריירה המשפטית שלו, העניין הופך לשערורייתי.
ואם בכל אלו לא די, הגיעה עמדתו של היועץ במספר עניינים הנוגעים לפעולת הממשלה, וגרמה גם היא להרמת גבות. כך למשל הודיע מנדלבליט כי יש לראות את הצבעת השרים שמונו ע”י בני גנץ בממשלה, כשווה מספרית לזו של השרים שמונו ע”י נתניהו –לכאורה בניגוד מפורש לחוק. בדומה, קבע היועמ”ש כי טרם העברת חיסונים למדינות זרות יש להיוועץ בקבינט המדיני בטחוני, שוב בניגוד לחוק מפורש. כל זאת תוך גרימת נזק אדיר למאבק בקורונה, למדיניות הישראלית כלפי מדינות זרות, ותוך העברת כוח משמעותי לצד אחד של השדה הפוליטי, וכנגד ראש הממשלה אשר היועמ”ש תובע בימים אלו ממש, ואשר העלה טענות כנגד התנהלותו בבית המשפט.
מכל מה שראינו, אין מנוס אלא להבין שהניסוי הישראלי הייחודי של מוסד היועמ”ש כשל,ומחייב התאמה לנהוג ולמקובל בעולם – הפרדת הייעוץ, הייצוג והתביעה לשלושה רכיבים נפרדים, שבראשם יעמדו אנשים שונים. כהסבר הר”ן במסכת סנהדרין לגבי חוקות הגוים: “אבל דברים של טעם שרו” – כאשר כולם מסביבך נוהגים בהיגיון, כדאי לעיתים גם ללמוד מניסיונם הטוב של אחרים.
אין לנו אלא לקוות כי הכנסת הקרובה תשכיל לפעול סוף סוף לפיצול תפקיד היועמ”ש, באופן שיאפשר לממשלה ולשריה קבלת ייעוץ מקצועי, ייצוג הולם, והסרת חשש ההליכים המשפטיים מעל ראשם.
