אין לכחד כי מחלוקת האיתנים אשר להליך בחירת שופטיה של מדינת ישראל עודנה שרירה וקיימת, ברם נניח בנייר עמדה זה את מחלוקת קשה זו בצד ונבקש להתמקד במיטוב ההליך עצמו, השוואתו לסטנדרטים בסיסיים ברשויות שלטוניות מקבילות ובדמוקרטיות מובילות בעולם. ובמילה אחת: שקיפות.
דיוניה של הוועדה לבחירת שופטים, הנעשים בחדרים סגורים, ללא פרוטוקול המתעדכן ומפורסם בזמן אמת והנגיש לכל איש ואישה, תוך מעטה חשאיות והרחק מעין הציבור – עומדים בסתירה לסטנדרט המקובל והקיים ברשויות מקבילות ונוגד חזיתית את המגמה ארוכת השנים להגברת השקיפות בכל מוסדות השלטון. כך למשל, בעבר נקבע בתקנון הכנסת כי : "ישיבות הוועדות אינן פומביות, אלא אם הוועדה החליטה אחרת"[1], וכיום, כחלק מהמגמה הברוכה: "ישיבות הוועדה הן פומביות, אלא אם הוועדה החליטה אחרת".[2]
כפי שיפורט בהרחבה בנייר העמדה, דיוני הוועדה לבחירת שופטים הינם מידע של הציבור, המצוי בנאמנות אצל חברי הוועדה, ויש לאפשר לציבור להיחשף אליו, כדי שהוא יוכל לפקח ולבקר על הליך בחירת השופטים, וכן את נבחרי הציבור ואת שאר הגורמים בוועדה בצורה מיטבית.
[1] ס' 75 לתקנון הכנסת (1967).
[2] ס' 101 לתקנון הכנסת (2007).
