מאמרו של עו”ד זאב לב בעקבות החלטת בית המשפט העליון לפסול את מועמדתו לכנסת של נציג מפלגת עוצמה יהודית הד”ר מיכאל בן ארי למרות שועדת הבחירות המרכזית דחתה עתירה לפסילתו. המאמר פורסם לראשונה ב’עולם קטן’ ב22.3.19.
אנחנו אמנם רגילים לפסיקות מקוממות שיוצאות מבית המשפט העליון, אבל הפעם פסילת מיכאל בן ארי מהתמודדות לכנסת היא בכל זאת מקרה ייחודי. כדי להבין עד כמה מדובר בהחלטה פוליטית ולא משפטית, כדאי להכיר את הרקע.
עד שנת 1985 החוק לא הגביל את הזכות להיבחר לכנסת. באותה שנה תוקן החוק, כך שניתן יהיה למנוע מרשימה להתמודד לכנסת אם היא מסיתה לגזענות או שוללת את זהותה של מדינת ישראל כיהודית או דמוקרטית.
למרות התיקון, מנע בית המשפט פעם אחר פעם את פסילתן של מפלגות שתמכו במוצהר בטרור ובאויבי המדינה, ולמעשה המפלגה היחידה שנפסלה הייתה מפלגת “כך” בשנת 1988. בשנת 2002, בעקבות האינתיפאדה השניה וגל הטרור שהיכה במדינה ניסתה הכנסת לתקן את החוק, באופן שגם תמיכה בטרור תאפשר פסילה של רשימה, כאשר המטרה הברורה הייתה פסילתו של עזמי בשארה ורשימתו.
אלא שהניסיון של הכנסת להגן על המדינה מתומכי טרור לא הרשים במיוחד את בית המשפט העליון, שהטיל משקולות על החוק כך שלא יהיה אפשר ליישם אותו.
כך קבע אהרון ברק שצריך שהתמיכה בטרור או ההתנגדות לישראל תהיה ממש חלק עיקרי בזהות המפלגה כדי שניתן יהיה לפסול אותה ואין להסתפק בתמיכה כללית בטרור. כך אישר בית המשפט את התמודדותו של עזמי בשארה, שעוד באותה קדנציה נאלץ לברוח מישראל לאחר שנחשד בריגול, ואת מועמדותה של חנין זועבי לאחר משט המרמרה. השופטים רצו להגן על עקרונות נכונים לכשעצמם – הזכות להיבחר והזכות לייצוג.
משום כך, החלטת הפסילה של בן ארי היא כה צבועה ואין לתאר אותה אחרת מאשר צעד פוליטי בכסות משפטית. אם פסילת מועמד היא אירוע כ”כ נדיר וחריג, האם יעלה על הדעת לפסול דווקא אזרח ישראלי, בוגר צבא שבניו משרתים בצה”ל, שהיה כבר חבר כנסת, ומאידך לאשר את מועמדותם של תומכי טרור מוצהרים?
הפסילה של בן ארי חריגה גם בגלל שמדובר בפעם הראשונה בתולדות המדינה שבית המשפט פוסל מועמד שלא נפסל קודם ע”י ועדת הבחירות. גם כאשר נפסלה תנועת “כך” בעבר, הייתה זו וועדת הבחירות המורכבת מנציגי המפלגות בכנסת שפסלה אותה, כאשר בית המשפט רק אישר את הפסילה. הפעם קבעה הועדה המייצגת את הציבור שאין לפסול את בן ארי, אולם בית המשפט סתר את הקביעה הזו ופסל אותו בכל זאת.
אם עוד ניתן למצוא הגיון או הגינות כלשהי בפסיקה הבלתי עקבית של העליון היא נמצאת בדעות המיעוט של השופט סולברג וגם אצל חברו מינץ. סולברג, ביקש להימנע לחלוטין מפסילת מועמדים משום שרצה להמשיך בעמדה המסורתית לפיה לא פוגעים בזכות קריטית שכזו ולכן לא אישר פסילת אף מועמד ורשימה. מינץ לעומתו סבר שיש לפסול גם את בן ארי וגם את הצד השני משום שלשיטתו יש לכבד את רצון המחוקק.
לעומתם, אין דרך אחרת להסביר את עמדתם של 7 שופטי הרוב שאפילו לא טרחו להעמיד פנים של יושרה או הגינות. הם פסלו את בן ארי כנגד מסורת הפסיקה בעליון, והכשירו את בל”ד כנגד רצון המחוקק, תוך שהם מוכיחים שהכל פוליטי.
ואולי דבר חיובי אחד יצא ממחזה האבסורד הזה – תחום המשילות ומקומו של בית המשפט מוביל את סדר היום של הבחירות. מנהיגי המפלגות הציבו יעדים ברורים. בצלאל סמוטריץ’ פרס משנה ותוכנית מטרות סדורה וגם השרה איילת שקד פרסמה בנק יעדים חשובים שבראשם – שינוי שיטת מינוי השופטים כך שתידמה יותר לדרך המינוי המקובלת בעולם – מינוי ע”י נבחרי ציבור בכנסת ובממשלה ולא על ידי ועדה.
במחקר שערכנו בתנועה למשילות ודמוקרטיה מצאנו שישנה רק עוד מדינה אחת בעולם – הודו – בה ממונים שופטים באופן דומה לנוהג המעוות בו נעשה המינוי בישראל. יעד חשוב נוסף של הימין החדש ואיחוד מפלגות הימין הוא חקיקת פסקת ההתגברות שתעניק לנבחרי הציבור את המילה האחרונה במקרה של פסילת חוק בבג”ץ.
אלו צעדים קריטיים וראשוניים שיכולים להחזיר את הטעם בהליכה לקלפי ובבחירות. אם אלו לא יתוקנו בכנסת הבאה, גם “בחירות” יהפכו לאות מתה.
