בית המשפט מקבל עתירה כנגד מדיניות ההגירה של מדינת ישראל, שמוגשת בשם ממשלה זרה.
כעת לא רק כל אזרח ישראלי יכול לעתור ולהביא להתערבות בית המשפט בהתנהלות המדינה, אלא גם ממשלות זרות.
אבל מעבר למציאות ההזויה הזו, פסק הדין כולל גם אמירות משנה שמחייבות התייחסות –
זכות העמידה: למרות שהעותר (עו”ד ישראלי) אינו נפגע כלל מההחלטה, ולמרות שיש נפגעים ישירים שלא עתרו, בית המשפט מחליט לאפשר לו לעתור. הנימוק הוא, הישר מהמקפצה, בשביל שלא “לסתום את הגולל על הדיון בעתירה”. כלומר – ביהמ”ש רוצה להתערב, אז לעזאזל עם השלכות הרוחב של ביטול כל כללי המשחק.
שיקול דעת: בבסיס טענות המדינה עמדה ההנחה שאזרח אוקראינה שמגיע לישראל בתקופת המלחמה אינו תייר, אלא מגיע על מנת לשהות בישראל כמחסה מהלחימה, ולכן ישאר (כנראה) יותר מ-90 יום. פוגלמן מסתמך על נתוני האזרחים שכן יצאו, ומסתפק בכך בשביל לדחות את התובנה הבסיסית הזו של משרד הפנים.
לשון הצו: הויכוח המשפטי נסוב סביב השאלה האם צו הכניסה לישראל, שמאפשר פטור מויזה לאזרחי אוקראינה שמגיעים לתקופה של עד 3 חודשים, חל רק על תיירות או שיש להחיל אותו גם על פליטי המלחמה. כאן מגלה כבר השופט פוגלמן גמישות מדהימה.
למרות שהכנסת אמרה במפורש שזו הפרשנות שלה, למרות שעיון בפרוטוקולים של הדיונים על הצו בועדת הפנים של הכנסת מראים שדובר על תיירות, הרי מכיוון ש”לעיתים במסגרת הדיון בועדה לא נידונו טיב ותכלית הביקור של אותם אזרחים”, אין לראות בכך את התכלית של הצו.
נזכיר – אנחנו מדברים על מדינה שנמצאת במצב מלחמה, ושאזרחיה בורחים במיליונים. לא על איזו שאלה שולית על תייר מרפא בודד…
שוב בית המשפט פוגע במדיניות ההגירה של ישראל, מתערב ביחסי החוץ שלה ופוגע בכללי היסוד של המשפט, וזאת נגד עמדתן של הממשלה והכנסת.
הכל תוך התפלפלות שמתחזה להגן על הכנסת עצמה – למרות התנגדות אותה הכנסת ממש, להגנה הכפויה מצד בית המשפט.